• נעמה כהן

למות ביום אחר


היא נכנסה הבייתה אחרי יום עבודה ומצאה אותי בפינה הקבועה שלי על הספה, "מה יש לך מאמי?" שאלה, ואני הרמתי את ראשי, היישרתי מבטי אליה ועניתי בקול שבור: "אני לא שמחה". אני חושבת שבדיוק ברגע ההוא, ההבנה שהשמחה אינה שוכנת בתוכי הכתה בי באופן מפורש, אך יחד עם זאת לא הפתיעה אותי.

by Jude Kan

תחילה, הידיעה הזו עוררה בי אי נוחות, זה לא כל כך פשוט להבין שאת לא שמחה. מצד שני, הרגשתי את זה הרבה לפני; בקפה של הבוקר, בחוסר התאבון, בבינג' של סדרות עבר. הרגשתי את זה גם בימים של ישיבה ממושכת בבית הקפה האהוב עליי. הרגשתי את זה גם באנחות הרווחה בישיבה על הספסל בגן מאיר.

אני בוכה בכל יום, לעיתים בדממה ולעיתים בקול.


בעולם הלכאורה דיכוטומי בו אנחנו חיים, המוח מתרגם דבר והיפוכו באופן בינארי למדי;

אם את לא שמחה – את בדיכאון

אם את לא חרמנית- את א-מינית

אם אין לך תאבון- אין לך חשק לחיים

מכריחים אותנו לבחור גדה, לוחצים אותנו להגדיר את התחושה ולצאת ממנה, אבל אני בוחרת לשחות במי הנהר הגועש שבין לבין. אני בוחרת לצוף ולבהות בשמיים כאשר אוזניי בתוך המים וישנו שקט מופתי. אני בוחרת במודע לחוות את הכל על מלא; גם את הכאב העצום וגם את ההקלה, גם את העצב העמוק וגם את אותו רגע קטן של אושר מביס של בורקס גבינה מושלם בשוק הכרמל.


בעולם, הלכאורה דיכוטומי, אני לא ממש משתלבת כי אני מאמינה גדולה במרחבים האפורים. לפעמים אלו שטחי כינוס לפני החזרה הבייתה, לפעמים אלו רגעי היזכרות במי שאני ובגילוי מרכיבים חדשים באישיות הזו שנקראית נעמה. לפעמים אלו מרחבי "לא יודעת", בהם לשאלות אין תשובה החלטית אחת ואין ניסוח מהודק.

רגעים שלמים בהם אני פשוט לא יודעת, אז אני בוכה או שותקת או גם וגם.


הקטנה שלי ואני ישבנו על מיטתה ודמעותיי זלגו גדולות ומלוחות, ונשרו מעיניי על בגדיי. האשה הצעירה והקסומה הזו מחזיקה את כאבי ליבי יטוב יותר מהרבה אנשים הנמצאים בסביבתי, כולל אלה אשר קיים בינינו קשר דם מדרגה ראשונה. הכאב שלי הבהיל אנשים לאורך השנים, ואולי יותר משנבהלו ממנו, הבהילה אותם הבחירה שלי לכאוב ולהראות את זה. האנושות מחפשת גורו או רבי או מלך, ואני מלכה גם בתוך הדמעות. לקח לי הרבה זמן להבין את זה וישנם כאלה שעדיין לא מבינים.


פעימות הלב שלי מורגשות מתמיד, אני נשכבת במיטה ונושמת עמוק לתוכי ופתאום הלב שלי יוצא ממקומו. בהתחלה זה הפחיד אותי וניסיתי לחפש את הסיבות לתופעה. בדקתי אולי זה העשב השוטה שאני מעשנת בלילות, אבל אני לא מעשנת כבר שבועיים, ועדיין אחת לשני לילות הלב שלי מדבר אליי, אחת לכמה פעימות אני מרגישה אותו מבקש לצאת החוצה. בכל יום ישנו רגע אחד בו אני מרגישה שאני על סף מוות. אבל לא כזה המסיים את הכל אלא מוות שהוא התחלה.


"אלה לא החיים שאני רוצה לחיות" אמרתי. משפט נוקב וקשה ואולי קצת דרמטי. החיים הארציים שלי, אלה שיש להם גוף ומיטה זוגית, מינוס של חמש ספרות בחשבון הבנק וקוננפליקטים חוזרים ונשנים עם אמא, משרתים משהו גדול, רחב ועמוק יותר. אבל בבוקר עם הקפה הראשון, כאשר זולגות דמעות ראשונות, אני מרגישה חרא.


אלה לא החיים שהייתי רוצה לעצמי אמרתי. משפט אחד, חד ואולי קיצוני. אולי.

אם כך, אלו חיים הייתי רוצה לעצמי כרגע? והאם מדובר רק בשינוי תפאורה? האם לנסוע למדינה אחרת, עם שפה אחרת ודירה עם חלון ענקי יעשו את העבודה? האם ארגיש יותר טוב?

אולי קצת.

by Jude Kan

אני מתמודדת עם חלק נוסף של תהליך ההתבגרות, כזה אשר מבשר על בנייה וניהול של כל אותם הדברים שעד כה לא היה לי כוח או רצון להתעסק בהם ואיתם, ובתכלס' גם עכשיו לא תמיד יש לי. אבל בשונה מבעבר, בהווה הנוכחי אני מבינה יותר את החשיבות שלהם, ובוחרת להתמודד עם הנושאים שעושים לי כיווצים בבטן ובלב.


במעבר בתוך צוואר הרחם הזה, אני מבקשת הכלה רגישה וחיבוק. אז אני מחבקת ומנחמת את עצמי בבוקר כאשר אני בוכה, ובכל יום מסכימה למות עוד קצת.


הרעמים הרעידו את השמיים והצלילים האלו הרגיעו והרחיבו את בית החזה שלי. ישנה שלווה לא מוסברת בחורף, אני נושמת עמוק יותר בעונת הגשמים.


אנשים נבהלים מהמילה מוות, שלא נדבר על כאב ועצב. בתרבות הבוחרת לטשטש כל הוויה אותנטית, קשה לזהור מתוך דמעות של קושי. אבל אני שם, ובתוך מרחב עמוס פילטרים, אני מפלסת דרך ופותחת מרחבים חדשים. קשה לי, אבל אני בוחרת לשהות. עצוב לי, אבל אני לא מבקשת לפתור. אני מכירה היטב את התפעול, שהרי שאני קצינת מבצעים מצטיינת אשר יודעת לעשות רשימות ולקדש משימות.


האם ניסית לשהות במרחב בו את רק נושמת ולא עושה דבר?


בשעות הקטנות של הלילה אני יושבת עם עצמי. בתוך השקט הזה ויחד עם הרוח הקרירה המלטפת את עורי, אני מצליחה לנשום טוב יותר. ישנם רגעים מצמיתים של בדידות בתוך המערבולת הזו, אני לא יכולה לומר שאני מתלוננת על כך, בדידות היא משהו שאני מכירה.


אנחנו מפחדים מהמוות, אך כדי לגדול עלינו לחוות אותו.


הסלק יוצא חם מהתנור, אני מקלפת אותו וידיי נצבעות בסגול עז. אני פורסת פרוסות דקות ומסדרת אותן במעגלים על צלחת פרחונית. הפרוסות לא אחידות בעובי או בקוטר שלהן, אבל המעגלים המשיקים מסתדרים בהרמוניה. אני מוזגת את הרוטב מלמעלה ובעדינות, ואז מפוררת גבינה מלוחה, כזו שתיתן קונטרה בטעם וגם בצבע. לבסוף, מפזרת שקדים קלויים לטקסטורה נוספת. הצלחת יפה, כפות ידיי מוכתמות עדיין, הטעמים מנוגדים אך משתלבים, המרקמים גם כן.





157 views2 comments