הדרך לטולדו הייתה מהירה, רכבת אחת של חצי שעה ומצאתי את עצמי בעיירה שנדמה שהזמן עצר בה מלכת. נהג המונית שהסיע אותי מתחנת הרכבת למלון הסביר לי, במשפטים משולבים אנגלית וספרדית, על האתרים שעברנו בדרך. המלון שלי אפוף אווירת סרטי אינדי אירופאים, הוא המקום המרוחק אליו הולך הגיבור כדי לברוח מהכל ולעבור משהו עם עצמו.

בריכה קטנה חבויה בתוך גן, כמעט ואין אנשים, המעטים שישנם שותקים בעיקר. לידי שוכבים תחת שמשיות הקש שני זוגות; אחת הנשים קוראת ספר בעוד בן זוגה מבלה בטלפון, השנייה אוחזת בידו של הגבר שלה, כאילו מסמנת טריטוריה ואני. בריכות מחרמנות אותי, מעולם לא הבנתי למה, אולי זה החום, אולי אלו אגלי הזיעה במורד קימורי הגוף.
תמיד טענתי שאישה צריכה לדעת להתחרמן מעצמה לפני שהיא מתחרמנת ממישהו אחר. שלכל אחת כדאי לא ללבוש תחתונים מתחת לחצאית, ככה סתם כי בא לה. הנשימות שלי הפכו עמוקות, המים של הבריכה קרירים, עורי הצטמרר ופטמותיי הזדקרו. נדמה שזו סצנה הלקוחה מתוך הפנטזיות שלי, ומבלי שאשים לב היא יצאה מראשי והחלה מתקיימת במציאות הפיזית שלי.
נסעתי כדי לעשות סדר בראש, כדי לקבל השראה ולהתחבר לעצמי מתוך השקט. אני מחבקת את הלבד ולא משעמם לי לרגע. מישהי כתבה לי שהיא הייתה רוצה את האומץ שלי, תחילה לא הבנתי למה היא מתכוונת ועל איזה אומץ מדובר. אחרי כן הבנתי שהיכולת לקום ולטייל לבד, לחוות, לכתוב ופשוט להיות היא שגורמת לאנשים להציץ עליי בקנאה או הערצה או גם וגם. "את חיה את החלום" אמרו לי, כאילו ולכולנו יש חלום אחד גינארי ולא חלומות צבעוניים ושונים. תהיתי על משמעותה של האמירה הזו ומהו בדיוק אותו חלום.
אני יושבת במרפסת עירומה תחת המגבת ומעשנת סיגריה, אולי הטעימה ביותר שהייתה לי בכל שהותי כאן. אני מציצה על החדר, אשר פשטות מנצחת על העיצוב שלו. המיטה הזוגית גדולה מידי לאישה אחת, אם היה רגע בו הייתי רוצה שיהיה לצידי גוף נוסף, זה הרגע הזה בדיוק.
אולי החלום המדובר הוא באמת היכולת לתרגל חופש פנימי ואמיתי, כזה שאינו תלוי בדבר פרט להוויה העצמאית. היכולת הזו היא מתנה מיוחדת שלא תמיד מגיעה בקלות. לא פעם אני עוברת בדרך משוכה אחת או שתיים או עשר. כולנו יודעים שאנחנו אדונים לגורלנו, כולנו מודעים לבחירה החופשית שלנו ויחד עם זאת, לא פעם אנחנו נדחפים לאותו הקרון ברכבת הנוסעת ודוהרת, אלוהים רק יודע לאן.

מילאתי לי אמבטיה, לנה דל ריי שרה ברקע על התשוקה לחיים ודמיוני עף למחוזות רחוקים. התמונות יהפכו למילים עם הזמן, התשוקה הבוערת בתוכי ככדור אש תיכתב תחילה על הדף ולאחר מכן על גוף.
עברו עשרה ימים מאז שהגעתי למדריד, בכל יום אני חווה את דברים עד תומם, ההליכות ברחוב, המוזיקה בבקרים והאוכל אשר מרטיט את חלל הפה. לפעמים אני מתעוררת באמצע הלילה בלי סיבה מיוחדת, ובדיוק בשעות האלה עולות המחשבות המפחידות; שדברים לא יסתדרו כמו שאני רוצה, שהזמן עובר, שאני לבד.
בשעות האלה של החושך מתקיימת המלחמה המאתגרת ביותר, כי ברגעים הללו צריך למצוא את הכוח להסתבובב לצד השני ולהגיד לעצמך את ההיפך, להיזכר בכל מה שעברת וניצחת, ובעיקר להזכיר לזו שבמראה שהיא bad ass woman ובעוד שגם לה מותר לפחד היא תמיד בוחרת לא להיכנע לפחד.
Comments