• נעמה כהן

להישאר או לעזוב

אני מסתכלת על הדירה הזו, על הארגזים, על ערימות החפצים, על הארונות הריקים. הדירה הזו, שעד רגע הייתה מלאה באנשים וקולות וחיים, עומדת לפתע ריקה. זו תקופה כזו שהכל קורה כל הזמן ואין רגע אחד להירדם בשמירה, ולפני שאני מספיקה להתרגל למשהו אחד הוא נגמר או נשבר או מתחלף. משהו בדינמיות הזו מעיד על תהליך מואץ של התפתחות, מה שנכון ומדויק יהיה ומה שלא, אין זמן להשקיע בו ויש לתת לו ללכת.


אהבה גדולה היא משהו שזוכים בו אולי פעם בחיים ואולי יותר וכבר אהבתי גדול ומטורף פעם, כבר חייתי על קצהו של השיגעון, כבר התמכרתי לגוף, לצליל הגניחות. אהבה גדולה היא משהו אחד, אהבה מדויקת היא משהו אחר לגמרי. "היא הייתה האהבה הכי גדולה שלך", היא אמרה לי פתאום ואני עניתי "הכי גדולה אך לא מדויקת, את האהבה המדויקת שלי".


זה קשה לפרק בית, להוריד תמונות מהקירות, לארוז ספלים שקנינו כמזכרת בנסיעות, זה קשה וכואב ואני עשיתי זאת כבר פעמיים. בשתי הפעמים כאב לי עד לשד עצמותיי, גם אם היו בטוחים שלא.

אולי פעם לא הרשיתי לעצמי להתפרק מול כולם, אולי היום אני מרגישה בטוחה יותר במי שאני ובאנשים שליקטתי סביבי שאני מאפשרת לעצמי להוציא בגדים מהארון עם דמעות בעיניים ולהניחם בארגז עם דמעות ולסגור אותו בדמעות.


זה נוראי בעיניי לפרק בית ולא משנה מהן הסיבות, בעיקר בית שהיה בו טוב ועדיין טוב בו. כשנכנסו דיירים פוטנציאליים להתרשם שאלו מדוע אני עוזבת ואני (בדמעות) סיפרתי את האמת, שיש פרידה על הפרק, הם המשיכו להסתובב במרחב האישי שלי, להתאהב בו כאילו הוא כבר עכשיו שלהם. "את יודעת, אין פה אנרגיות של פרידה", היא אמרה, ואני הסכמתי.


הבית הזה נושא את הדי.אן.איי של שתינו, אפילו עכשיו כשכעס תפס מקום שעד כה לא ניתן לו, אפילו עכשיו כשאני סוגרת את הדלת, הבית הזה הוא טוב וספוג בטוב. ממנו יצאנו לשדה התעופה בכל אחד מהטיולים שלנו, אליו הזמנו אנשים ומשפחות להתארח, פה רבנו, עשינו אהבה ורקדנו. זה בית, היה בית ועכשיו הוא דירה.


אני אוהבת אותה ואת מי שהייתי איתה ואולי אני נאחזת בעיקר בזיכרונות מהעבר, שהוא לא כל כך רחוק אך גם לא תקף, לא כעת, לא כרגע. לו היו מבקשים ממני לחזות את המשך דרכנו, לבטח לא הייתי מציירת זאת כפי שהמציאות נראית עכשיו.


באהבה, עם הזמן, את מורידה מגננות, מנכסת לך תחושת ביטחון ומרשה לעצמך לדמיין עתיד. מסמנת וי בכל תיבה בצ'ק ליסט שלכאורה מתאים לכולם, רק לכאורה. כי לכל זוג יש את הדי.אן.איי שלו, לכל אהבה יש את התוקף שלה ולכל אדם יש את התפקיד שלו בחייך ולך יש בחייו. הרעיון של "נצח" לא קיים. כי אין נצח וגם אנחנו, לא נשארים אותו הדבר "לנצח", אנחנו זזים יחד או לחוד, מתפתחים ומשתנים, מתקדמים ומתעצמים והכל דינמי והכל קורה כל הזמן ואין רגע אחד להירדם בשמירה.


שלושה ימים לפני שהייתי אמורה לעבור לדירתי החדשה, משהו השתבש בדרך, משהו נפל, הזוג הזה לא ייכנס לביתי, אני לא אכנס למשכני החדש והכל קורה מהר ואולי הגיע הרגע לעצור עכשיו כשאני עומדת בדירה ארוזה, ארגזים על ארגזים, חפצים על חפצים, שיש בה משהו מוכר אך גם שונה, משהו שנשאר ומשהו שהלך. אני עומדת באמצע ומבקשת לדעת מה עליי לעשות, להישאר או לעזוב?

0 views