ביום שישי תעבור בדיוק שנה מהיום שבו עלינו על המטוס לטיול החלומות כפי שהגדרנו אותו. טיול שבו חווינו רגעים מלאי צחוק ואושר, טיול אשר חזרנו ממנו בטוחות יותר בעצמנו ובעתיד המשותף שלנו, טיול אשר חזרנו ממנו מאוהבות מתמיד.
ישנה טענה רווחת האומרת כי זוג השורד טיול כל כך ארוך בחו"ל הוא זוג שיחזיק מעמד, ובכן, אנחנו לא החזקנו. ביום שישי יכאב לי קצת הלב, בעיקר כשאתהלך בשדה התעופה של טורקיה, שזה יהיה כמו לחזור על אותם הצעדים, בזמנים שונים, ליעדים שונים ולבד.
חשבתי עליה כמה פעמים במהלך השהות שלי כאן בקלן. לרגעים מתוך השלמה, לרגעים מתוך עצב. יש משהו בלבד הזה בעיר ציורית אירופאית המאוורר את התחושות ונותן להן חופש לנוע במרחב מבלי להתחרט. אני אוהבת את הלבד הזה.
אני מניחה שאם משהו לא היה שלם בתוכי הייתי כבר משתגעת, כי זה לא לבד בבית שלך, בסלון שלך, עם הסדרות שלך והאוכל שלך ואפילו לא לבד במיטה שלך. זה לבד בארץ זרה ובעיר זרה, לבד בדירה מעוצבת בקפידה, לבד ברחוב בו למרבית המקומות אין תפריט באנגלית להציע לך, לבד כשמטפטף גשם בעודך מתהלכת בסימטאות, ואני כאמור, אוהבת חורף.
אם נפשי הייתה מפוזרת, הייתי כבר על המטוס בדרך הביתה. אבל אני כאן, אוטוטו שבועיים. אמא תמיד מוודאה איתי שאני בסדר. "לא משעמם לך כבר הלבד הזה?" היא שואלת ואני עונה בשלמות "ממש לא".
אני אוהבת את הלבד שלי, לצחקק לעצמי כשעולה בי תמונה משעשעת או לאכול עם עצמי במסעדה, ולאכול בידיים ואם כבר להחזיק סכין ומזלג אז הפוך ממה שמלמדים ולהעז לעשות כן בעיר גרמנית יקית. אני נהנית לטייל ברחובות ולדמיין אהבה חדשה אשר תסחוף אותי ולהתרגש מהודעות שאני מקבלת מאנשים שאני אוהבת, כאלה שהם ותיקים בחיי וכאלה שהם חדשים. אני נהנית להתעצב לרגעים, רגעים בהם תמונות מפרקים קודמים עולות בי ואז לשחרר את העצב מתוך בחירה וליהנות רק מזכרונות על אהבות שהיו והתקיימו ומתרומתן למי שאני היום.
אני אוהבת שאני ול' מתכתבים מלוכלך, זה מצחיק אותי בעיקר, כי הוא מפגר וגם אני מפגרת ויש פעמים בהן אנחנו מדברים על אהבה והבטחתי לו שתגיע אחת ובא לי להבטיח את זה גם לעצמי. ישנם רגעים שבהם אני מתגעגעת אליה או לפחות לזיכרון האחרון הטוב מאיך שהיא גרמה לי להרגיש, אבל הזמן עובר במהירות מפחידה ובנהר שלי כבר מים אחרים זורמים.
לפני יומיים מצאתי את עצמי מתקשה להירדם, לחץ התיישב לי על בית החזה, הכל קורה ומתקיים ופחדתי שלא אצליח לעמוד בתקן החדש. הכל קורה בדיוק מופתי, ואני לא רוצה שהכל יישאר כמו שהוא, אני רוצה שהכל יהיה בתנועה מתפתחת ויש רגעים בהם אני מפחדת שלא אצליח לעשות זאת.
ואני לבד פה, בבית הקפה השכונתי שלי ובדיוק מתנגן ברקע שאנסון צרפתי וזה נוסך בי רומנטיקה מהסוג הישן. מולי לא יושב אף אחד, וזה לא באמת משנה, אני מחייכת בעיקר לעצמי ולזוג המבוגר המגניב אליי מבטים מדי פעם ומשעשע אותי בסקרנותו.
מתקיימים כאן רגעים ציוריים להפליא, כאילו לקוחים מתוך פנטזיה, כמו לחיות בשני מישורים מבפנים ומעל, היוצרים חוויה אחת שלמה של אהבה.
ואני פה לבד.
Comments