ימיה הראשונים של שנת 2020 הם הימים האחרונים בדירתי בתל אביב, הדירה שחתמה את תקופת הנדודים שלי השנה. 2019 הייתה בסימן מזוודה, את רובה ביליתי על ספות ודירות שלא היו שלי, חלקן היו שייכות לחברים חלקן היו של אנשים זרים, דירות זמניות שהפכו לביתי לתקופות מתוזמנות.
במהלך כל הזמן הזה אנשים תהו על הבחירה שלי לנדוד, לעבור מאזור אחד לשני, לקפץ בין מבנים עם מזוודה אחת ואולי עוד תיק. לא נסחפתי למהלך הזה אלא יצרתי אותו במודעות מלאה, בעוד במימד הארצי נדדתי ממקום למקום, במימד הרוחי, במה שהתחולל בתוכי, הכיתי שורשים.
בשנה הזו אתגרתי מחדש את המושג אהבה, את זו שאני מרגישה כלפי עצמי ואת זו שאני חווה עם אחרים. אני לא יודעת לנסח אהבה ברהיטות האופיינית, אני חווה אותה דרך התחושות המגיעות מהלב, מהבטן הרכה או מהכיווצים בין רגליי. בתוך כך זימנתי לעצמי חוויות צבעוניות עם אנשים שונים; עם כאלה שהיו לרגע, כאלה שנשארו עוד רגע, עם מאהבת צעירה, עם אישה שנגעה ברובד עמוק בתוכי, עם חברים אשר קיבלו משמעויות אחרות, עם משפחה.
השנה ניפצתי מערכות יחסים עם כותרות גדולות, ניפצתי גם ידיעות גדולות על עצמי. בין סיטואציה אחת לשנייה מערכת התגובות שלי השתנתה. תמיד טענתי שזה הסם הטוב ביותר; לגלות על עצמך משהו חדש, פתאום ללמוד שאת יכולה גם אחרת ושונה ממה שהתרגלת אליו וממה שהרגלת את עצמך. את המשפטים הגדולים אני כותבת כי אני יכולה ויודעת, אך מה שמוביל עד אליהם הן חוויות חיים שלא תמיד הן הרמוניות ולא תמיד מתנהלות מתוך שלווה. עבודה פנימית עמוקה היא ניקוז של מוגלה דוחה, זה לא תמיד כייף, זה בטח לא קל.
אחד מהרצונות שכתבתי לעצמי בשנה שעברה היה "להתנהל עם המציאות כמו שהיא". ה"אני" האומנית שבי יודעת לקדש רעיונות, יודעת לשבת על רצפה ישנה עם סיגריה ושירים של בוב דילן וניירות פזורים סביבה, היא יודעת להלביש רעיון על מציאות גם אם זו לא מתלבשת עליו. היכולת שלי להזין פנטזיות היא פנומנלית, אני יושבת בבית קפה מתבוננת וטווה סצינות אחת אחרי השנייה, מנסחת דיאלוגים, מתארת מגע. לראות את המציאות כמו שהיא ולהתנהל איתה- קצת יותר מאתגר. בכלל, הקטע שלי לשחק עם מהויות ועם פוטנציאל הגיע לישורת השנה, פתאום זה לא רק מה האדם הזה יכול להיות אלא מה הוא מביא לידי ביטוי אמיתי מולי. אם פעם יכולתי לחיות ולהחיות על בסיס המהות הפנטנסטית היום אני חותרת יותר למימוש.
רזיתי השנה, היו ימים שלא אכלתי כמעט. כשאני מעבדת רגשית אני לא ממש אוכלת, מפלס המים עולה ועולה ומייצר תחושת שובע או מחנק, תלוי ביום. הלכתי הרבה ברגל, בעיקר עם עצמי ועם האזניות, הפלייליסט שלי התארך השנה.
עשיתי אהבה השנה.
חוויתי סקס נשמתי, סקס ארעי, סקס של רגע וסקס שערבב רגשות עם תהייה.
עישנתי שאכטות יותר מבכל שנה אחרת, אני אוהבת לעשן ג'וינט לבד עם עצמי בבית, אני אוהבת לעשן ג'וינט עם חברים שלי ולהרים את הצפון הישן של תל אביב עם מוזיקה מזרחית או ים תיכונית, מה שעובר לכם יותר טוב בגרון. כמעט ולא ראיתי טלוויזיה.
נפגעתי השנה. הלב שלי כאב יותר מפעם אחת. לא בכל פעם זה היה תוצר של קשרים רומנטיים או סמי רומנטיים.
שחטתי פרה קדושה הנקראת "אמא". העזתי לחתור תחת המושג הזה ותחת מערכת היחסים שאני מכירה מהיום שנולדתי. היה לי קשה, בכיתי על זה יותר מעל כל דבר אחר והשלבים בתוך התהליך היו קשים ומאתגרים. להגיד בקול שאמא שלך לא אוהבת אותך, להגיד בקול שאת מרגישה לא מספיק טובה עבורה, שאת לא הבת שהיא רצתה וככל הנראה שלעולם לא תהיי, לא היה פשוט; פעם אחת לי, פעם אחת לסביבה ופעם אחת לה. אני זו שלא תואמת את פס הייצור ובעוד שיש תחושה אישית ופנימית של שלמות יש מערכת אחרת אשר נותנת קונטרה לא פשוטה בכלל. הדיסוננס בין כל מה שלימדו אותנו לבין מה שמהדהד איתנו באמת יכול לשתק לפעמים, בעיקר כשזה נוגע לטאבו כמו "אמא".
מתוך המערבולות הרגשיות צמחתי; אני יותר קלה ויותר נינוחה, ועדיין מצאתי את עצמי ברגעים משתקים בהם לא הצלחתי לנשום, לא הצלחתי לישון, לא הצלחתי לדבר. זה גם קטע, השנה חוויתי הרבה "לא יודעת". תשובות מנוסחות היטב וידיעות מנוסחות לא פחות, לא תמיד הגיעו למופע. שתקתי הרבה. לא ידעתי הרבה.
מה את חושבת? לא יודעת
מה את מרגישה? לא יודעת
מה את רוצה? לא יודעת
הלא יודעת הזה השאיר מרחב שלם של חקירה, של תהייה ושל גילוי. פעם הוא עורר אי נוחות ופעם צמח מתוך הביטחון הפנימי. בהתחלה זה הבהיל אותי כי אני "בת אדם שיודעת", אחר כך התיידדתי עם זה וכך אפשרתי לעצמי להשאיר מאחור דברים שחשבתי שאני יודעת ולהמשיך הלאה עם דברים חדשים או כאלה ששמתי עליהם סימן שאלה.
היא אמרה לי שאני בת 35 ואני כבר צריכה להתעורר על החיים שלי, ואני חשבתי שיותר ערה מזה אני אסיים באשפוז. כי מה בין גיל כרונולוגי לתהליך ההתפתחות? ומה בין צ'ק ליסט חברתי מקובע לנשמה החופשייה שלי? אנשים לא הבינו אותי השנה, לפחות לא כמו שרציתי, אבל אמירה אחת של אישה אחת ברגע אחד שמה על זה זרקור "למה את מסבירה את עצמך כל הזמן? את לא צריכה להסביר את עצמך". וואללה.
2019 הביאה איתה אפיזודות מיניות מגוונות עם אנשים שונים, הגוף שלי הגיב לכל אחת ואחד מהם באופן אחר. הגמירות שלי הפכו עמוקות יותר השנה, לא רק אלה שחוויתי עם גוף נוסף אלא דווקא אלה שחוויתי עם עצמי. "את גונחת כשאת מאוננת??" היא התפלאה ואני לא הבנתי את הפליאה הזו כי ברור שאני גונחת כשאני מאוננת. אני עושה אהבה עם עצמי, מגלה מה עושה לי את זה, מריצה סצינות שהתרחשו או מדמיינת כאלה שהייתי רוצה שיתממשו. המיטה שלי אירחה כל מיני א.נשים; כאלה שרציתי שילכו, כאלה שרציתי שיישארו עוד קצת, כאלה שלא חשבתי שיכנסו אליה או לתוכי.
היו לי מאנצ'ים יצירתיים השנה, לא כולם היו השלכה של שאכטה סוררת, חלקם היו פשוט רגעי רעב לא מוסברים ולא יציבים. הליכות חוזרות ונשנות למטבח פעם ביס עם גבינה מלוחה, פעם שוקולד, פעם גלידה, הרבה במבה.
חוויתי שקט השנה, כזה שלא חוויתי עד כה, כזה שאינו תלוי אנשים או הופעות או אמירות חותכות. שעות על גבי שעות ישבתי לבד בתוך ארבעה קירות והקשבתי למוזיקה או קראתי ספרי שירה או ציירתי או רקדתי. אני מנסחת ברהיטות את חיי אך החוויות הארציות לא תמיד כאלה; פרקתי זעם בצרחות, בחדר ייעודי, בחבטות על הכרית, בקללות, השנה קיללתי המון! גיליתי שאני אוהבת את זה, זה אפילו קצת סקסי, כושיליראבק.
בכיתי. בוכה.
בשנה הרב מימדית הזו הגדרתי את המרחב שלי מחדש, למדתי שלאפשר לאנשים לרוץ חופשי בשדות השיפון שלי מעיד בעיקר עליי ולא רק עליהם. כאשר את רוצה שיאהבו אותך את מגמישה את הגבולות ומטשטשת רצונות. אז התבוננתי בזה מקרוב; מה בין הרצון להכיל לרצון להיות נאהבת ומה בין קבלה של האחר לקבלה שלי. פתאום חוויתי את גבולות הגזרה שלי והכל התחיל והסתיים בשאלה אחת קטנה- האם זה נעים לי?
אנשים ניסו לדהור במרחבים הפתוחים שלי, היו כאלה שניסו לחדור בלי רשות אך פתאום הם גילו שיש מחסום, פתאום גם אני גיליתי אותו.
אני לא מפחדת לאבד, אני לא תמיד רוצה לאבד.
צחקתי הרבה השנה, עם עצמי ועם אחרים. חוויות של רגע אחד וחוויות שהיו אסופה של רגעים התחברו והפכו לחלק הזה בתסריט חיי שתפס מקום בשנה הזו 2019.
אני לא מתחרטת על כלום.
Comments