אחת לכמה זמן אני אוהבת להתיישב במקלחת ולתת למים לרדת עליי מלמעלה ולשטוף את כולי. בהתאם למצב הרוח, ידיי יחבקו את רגליי הצמודות לבית החזה או שאהיה בישיבה מזרחית עם זרועות פתוחות.
לא תכננתי לאכול, לאחרונה אני שמה לב לענייני האכילה ושני המעמולים וחתיכות של פיתה עם טחינה שעתיים לפני גרמו לי לשקול שנית. המזל שלי הוא שהאנינות גוברת על איזון קלורי. קצת חריף להרים את האש, זיתים, ירוק של כוסברה ואדום של עגבניות. קוסקוס צהוב, כזה שאני מכינה משקית וחתיכה של דג מערב שישי האחרון.
בבוקר יום שישי התהלכתי ברחובותיה של תל אביב עם הקטנה שלי ועם גוש דמעות בגרון, כל הגלים כולם שטפו אותי בבת אחת ואני נשכתי את שפתיי, לפחות עד קצה גבול היכולת, לפחות עד שעגנתי על הספה עם האישה שמתאהבת בי עוד קצת עם כל דמעה שאני בוחרת לחשוף מולה.
טחינה. אכילה רגשית היא דבר חי וקיים.
עם טי-שירט שכבר גדולה עליי ובלי תחתונים, התיישבתי על הספה וחיפשתי סרט ראוי בנטפליקס. אפשר להיטמע שעות במסך, אפשר לשקוע בתוך התמונות והטריילרים הרצים אוטומטית גם כשאת ממש לא רוצה, אז שמתי סרט ספרדי רק בגלל ז'אן רנו שהוא בכלל שחקן צרפתי ומוכר יותר כ-"ליאון". אני אוהבת סרטים תוצרת אירופה אבל לא הצלחתי להחזיק ועשר דקות לתוך הסרט הוא כבר היה על "השתק". לחצתי "הפעל" על הפלייליסט שלי כדי שירוץ חופשי וישחרר אותי מהלך הרוח הסובב סביבי כבר כמה ימים.
הוא לא שיחרר אלא עשה בדיוק את ההיפך; הוא ביסס אותו וחיבר בין שנינו עוד יותר. אולי זה חודש אלול והמסה האנרגטית שהוא מביא עימו, אולי זו אני עוברת שלב נוסף בהתפתחות ותמיד יש רצועת מים שאנו נדרשים לחצות טרם נגיע לגדה השנייה. והיא רוצה ללמוד לשחות חתירה ואני סבבה עם שחיית חזה בים רגוע בשעת שקיעה.
אוטוטו אציין שלושה חודשים בדירת הקבע, זו שיש לה חוזה לשנה וצ'קים במשמורת. שלושה חודשים אנחנו יחד, אני וזו שבחרה לחזור. אני אוהבת את ארבעת הקירות אבל לא מרגישה בהם תחושה עמוקה של בית. הבית הוא אני ופתאום הוא גם אני והיא. כאשר אני פותחת את שערים לרגישות שלי ומנגישה אותה אני מפחדת, זהו פחד ישן השייך לשיחה נעלמת אבל הוא עולה.
הקטנה הכינה עוגת ביסקוויטים לכבוד סוף השבוע המשותף שלנו; שכבות של עננים רכים ומתוקים ומעל רוטב בייגלה מתוק מלוח. לפעמים כאשר אני חווה עומס רגשי אני נפגשת עם פיזור מחשבתי; אני לא גוזרת זמנים בדיוק המאפיין, לא מחשבת נכון, לוקחת הכול ברצינות וצוברת עוד כוויה מהתנור.
יש לי כבר שלוש על כף ידי הימנית.
אני מצליחה לבטא את עצמי מול המראה וגם מול האישה שלצידי למרות שלפעמים אני מתחילה משפט והיא נכנסת עם פסקה. איך זה מרגיש לבכות בזמן שחותכים ירקות לסלט? תלוי אם את מלקה את עצמך על זה או פשוט נותנת לדמעות לזרום.
סיגריה מספר ארבע הביאה עימה פיק של עצבים ואז רגיעה, מוזיקה קלאסית עם טוויסט. דברים עולים וצפים בי ואני מתבוננת בהם. שלושה חודשים הם לא הרבה זמן אבל זו כברת דרך. אני בוחרת, פעם אחר פעם, להתמודד עם כל מה שנדלק גם ברגעים בהם אני מרגישה כעומדת במרכז הזירה עם יריבים המגיעים מכל כיוון, מגיעים ומתחלפים או שוהים בו זמנית במרחב.
אני מזמינה אותם, שיבואו. אנחנו לא תמיד רבים מכות, לפעמים אנחנו רוקדים, לפעמים מתקלחים יחד.
בלילות האחרונים אני לא ניגשת לשינה בנינוחות; יש מחשבות ערות או תחושות כבדות וגם לבדות שפגשה אותי דווקא אחרי סקס שעדיף שלא היה קורה. איך זה מרגיש לאפשר מקום להכל ולא לדהור אל עבר פאטליות ולבחור, במודעות מלאה, ברגע הזה כאן ועכשיו?
אולי זה חודש אלול ואולי זו אני לקראת שלב חדש בהתפתחות. ותמיד יש רצועת מים שאני נדרשת לעבור דרכה והיא מביאה כעס ועצב, דרמה ולבדות ומסירה עוד ועוד פילטרים כדי שאפגוש עוד חלקים בעצמי, כדי שאפרד ואגבש.
ואיך זה מרגיש? איך מרגישים כאבי גדילה?
מספקים בעיקר.
Commentaires