top of page

כולם מדברים על חופש

המלון באי היה בניין עתיק עם חצר פרטית ומדרגות עץ חורקות. "האי הגדול" ממוקם כשעה וחצי מביתי והוא יעד פופולרי בעיקר בחודשי הקיץ. הבחירה להגיע אליו ללילה אחד הייתה שיאו של שבוע אינטרוברטי להפליא, במהלכו לא רציתי ליזום תקשורת או מפגשים מעוגנים עם אנשים. המעבורת חצתה את הים, השמיים היו בהירים, נוסעיה זרקו חתיכות של לחם סימיט לשחפים אשר חגו נמרצות בצדדיו של הכלי הממונע והשמש שטפה את כולנו באורה ובחומה.

נכנסתי אל הבניין הצהוב דרך החצר הפנימית. המבנה ההיסטורי נסך בי רומנטיקה מהסוג הישן, מהסוג שעוד כתבו עליו פואמות גדולות. ראיתי את עצמי מתהלכת בתוכו וטווה סיפור אהבה בלתי אפשרי בדמיוני. כזה שיש בו שפמים ושמלות משי נשפכות על גוף מקומר. כזה שהנרות בו דולקים וארומה של וויסקי מזדחלת אל הנחיריים. מנהל המלון, בחור צעיר חייכן ולחוץ קיבל את פניי. "טורקיש קופי?" שאל וניסה לומר באנגלית חורקת שהחדר שלי אינו מוכן עדיין.


הבחירה להגיע לאיסטנבול לא הייתה שרירותית- הנשמה ביקשה תנועה פנימית וחיצונית וידעה לכוון אותי ליעד הנכון ביותר. המטרה היחידה של המסע הזה הייתה לא לשים עליו מטרות ובטח שלא ציפיות. לא לתרגם אותו לכמות פוסטים, לספר שני, להרזיה, למציאת אהבה. לא לחשוב שהוא יעשה ממני יותר או יהפוך אותי למישהי אחרת. הנסיעה הזו לא נועדה לחזק או להבהיר או לדייק. למעשה, בכל פעם שמישהו איחל לי משהו לקראתה וכלל את אחת או יותר מהמילים האלה הייתי מרגישה לחץ בחזה.


מדרגות העץ הובילו אל הקומה מעל ורעש החריקות העלה בי חיוך יותר מאשר דאגה. אני אוהבת מבנים ישנים כאלה שיש להם סיפור, כאלה שקירותיהם מדברים אליי ומרצפותיהם משתפות אותי בסודות כמוסים מין העבר.


בשישי בערב חבר קפץ לביקור במרפסת והביא עימו שאכטה נעימה ולא חוקית. ישבנו יחד וחלקנו רגעים מלאי צחוק לצד סיפורים ממקור ראשון על המציאות האבסורדית באיראן. אכלנו פסטה שבישלתי, שתינו בירות שהוא הביא ובעיקר מילאנו את החלל בעשן ובמלל בשלוש שפות. כאשר יצא מפתח דירתי, החזרתי דברים למקום, שטפתי את הכלים והרגשתי את גרוני מאותת. בסיגריה האחרונה של הלילה שמעתי את ההתכנסות קוראת לי פנימה.


קירות בצבע בורגונדי וחלון מעץ הצופה אל החצר, היו הדברים הראשונים אליהם שמתי לב בכניסתי למשכני הזמני במלון. הצצה אל תוך חדר המקלחת נטרלה את הפילטר הקסום אשר אפף אותי, כמו גם האנרגיה התזזיתית של המנהל הצעיר.

את יום השבת ביליתי בתוך דירתי. הרחוב לא קרא לי אליו, גם לא בתי הקפה העמוסים לעייפה בסופי השבוע. חתכתי ירקות טריים וצרבתי לשלמות טוסט על המחבת. סרטים רצו על המסך, הריכוז שלי פעם פגש בהם ופעם לא. ישבתי במרפסת בשקט, נשכבתי על הספה כאשר מוזיקה בווליום ראוי מילאה את החלל. גללתי סרטונים קצרים על כדורגלנים גדולים שעוררו את הליבידו שלי. אוננתי. פעם אחת ואז עוד אחת. נרדמתי, התעוררתי וגמרתי שוב.


בשעות הערב ואחרי יום של הליכות ארוכות לאורכו ולרוחבו של האי אשר כללו עליות תלולות ותרגול של נשימות, נשכבתי על המיטה עטופה במגבת לאחר מקלחת מהירה ומשימתית. התבוננתי על החלל מנסה להבין מה אני חושבת עליו ועל הדואליות שלו; מצד אחד ניחוח היסטורי מסקרן ורומנטי, ומצד שני מודרניות חסרת התחשבות בצורת כבלים חשופים ומזגנים מאובקים.


הלך הרוח האינטרוברטי הביא אותי אל רחובותיה הצדדיים של הסביבה המוכרת ולהתרחק אל השכונות ליד. לא רציתי לפגוש חברים ומכרים אפילו לא במקרה, אני אדם של אנשים אבל אני גם ממש לא. התהלכתי בין הסימטאות חוששת לקרוא את ההודעה שההיא מהבנק השאירה לי. מי שמפרסם בנק עם יחס חם ואישי מדבר על לקוחות מאוד ספציפיים עם מספרים ספציפיים עוד יותר. ואז התיישבנו, אני והשיפוט שלי, בבית הקפה שמצאתי במקרה ושזרק אותי לפריז ולמחשבות על דמויות המזכירות לי אותה גם כן.


האי התרוקן מאנשים והתמלא בטיפות גשם להן חיכיתי זמן רב. התהלכתי רעבה בין הרחובות הריקים מאדם אשר נראו כסט נטוש ושמור של סרט. המראה קסם לי, גם השקט. חשבתי לעצמי שזה כל כך מתאים לי להגיע לאי באמצע החורף ולהתרטב מהגשם בזמן שאני מחפשת משהו לאכול.


לא פעם במהלך המסע הזה מצאתי את עצמי לבד במרכזם של מרחבים גדולים;

אני והצל שלי, אני והלב שלי, אני והדמעות שלי.

לאורך הים היו מסעדות גדולות וריקות עם מארחים המזמינים אותך להיכנס, ועל אף החיוך והדירוג הגבוה בגוגל- אף אחת מהן לא נראתה לי. הרעב התגבר ומסעדה מלאה באנשים והמגישה אוכל איטלקי עוררה בי סלידה בעיקר. כמה צעדים נוספים ומצאתי את עצמי במקום לא מושך במיוחד, אוכלת דגים מטוגנים מענגי חך, לוגמת בירה קרה ומשוחחת עם המלצר תוך הפגנת יכולות בינוניות ומטה בשפה הטורקית.


מנהל המלון סימן לי לבוא לשבת לידו ואמר "וואטסאפ וואטסאפ", הוא לא מדבר אנגלית אבל רצה שנשוחח. גלגלתי סיגריה. התיישבנו אחד ליד השנייה עם טלפונים שלופים והתכתבנו על החיים. הצחוק היה בקול, כמו גם כמה רגעי התפעלות, המלל נכתב בדממה ועבר דרך האפליקציה. עשור מפריד ביני לבינו, הוא סיפר שבית המלון שייך למשפחה שלו ושהוא עובד כמו משוגע. שאלתי אם הוא נהנה והוא ענה שלא, שהוא בעיקר עייף. שאלתי "אם כך, בשביל מה אתה עובד?", והוא דיבר על להוכיח למשפחה שהוא יכול, על כסף ועל היעדר אפשרויות אחרות.


במהלך השהייה שלי כאן כולם דיברו איתי על חופש ובעיקר על הרצון להרגיש חופשיים. אמרתי להם שזה עניין של היזכרות; שאנחנו לא ממציאים את החופש אלא נזכרים לאט, לאט שאנחנו חופשיים מהבסיס, מההתחלה, מהמהות.


ברגע רגשי במיוחד התיישבתי על המזח וצפיתי על המעבורות המתרחקות והמתקרבות, על השמש השוקעת לאיטה ועל המוני האנשים מתהלכים על המדרכות. נשמתי עמוק אבל האוויר לא נכנס עד הסוף והדמעות הצטברו בעיניי. רגע אחרי התהלכתי מחויכת בדרכי הבייתה, אוחזת שקית עם סלקים ובצלים. המפגש בין תחושת ההתרחבות הפנימית שאני חווה לבין המציאות הפיזית והכמותית יכול להיות כואב לפעמים, הפערים הם לא חוסר אלא חלק מהדרך. אולי תחושת חוסר היא גם חלק ממנה.


למה נסעת? כי רציתי ואני יכולה נקודה. דברים שאמרתי לאחרים וגם לעצמי.


לחומו של תנור הסלילים עברו דרך אפליקציית ההודעות המיידיות מילים ומשפטים על החיים ומהותם, על רצונות ופחדים ועל הדרך שהיא למעשה המשמעות. אנשים עייפים נלחמים לשמר את הסטטוס קוו; את אותו הבית, אותה הזוגיות ואותה העבודה. אחי, שהוא אחד מהחברים הקרובים שלי ואיש סודי, כתב לי: "לקחת אחלה פאוזה באמצע השגרה זה פצצה באמת", ואני דייקתי אותו והשבתי שזו לא פאוזה ולא הפסקה מהשגרה אלא שזו המציאות שלי והאופן בו אני חיה את חיי. למעשה, זהו ניגוני הטבעי.

בבוקר התארגנתי ועשיתי צעדים ראשונים אל עבר בית הקפה הקטן באי. השמיים כבר הספיקו להתבהר ושמש חורפית שלחה קרניים מחממות אל הפינה בה ישבתי. עם חזרתי התיישבנו, אני ומנהל המלון, לארוחת בוקר בגינה. ירקות טריים, גבינות, ביצת עין נוזלית ולחם טרי הוגשו לשולחן. "וואטסאפ, וואטסאפ" הוא סימן, וביקש לומר שהמילים של ליל אמש עוד מהדהדות איתו.


כולם מדברים איתי על חופש. גם אני מדברת איתי על חופש.


עליתי אל חדרי, ארזתי את חפציי ובצאתי סגרתי את דלת העץ הגדולה אשר שכבת הצבע שלה סדוקה ומקולפת. ירדתי במדרגות העץ שמעתי את החריקות ואמרתי שלום למנהל החייכן. דרך השביל בגינה יצאתי אל הרחוב, מעיפה מבט אחרון על המבנה הצהוב. המלון הרומנטי דורש תחזוקה, פנימית וחיצונית, ואולי יותר מהכול הוא מבקש תשומת לב.




bottom of page