• נעמה כהן

טיוטות ששמרתי בבטן 2

"תאונת דרכים קשה משאירה אותי בין החיים והמוות. כולם בהיסטריה סביבי, מחפשים פיתרון ומתפללים לנס. אני שוכבת במיטה עם צינורות שיוצאים מאיבריי גופי השונים, מכונת ההנשמה לוקחת אוויר במקומי, וכולם מתרוצצים ומבקשים שרק אחזור לצחוק. באותו הזמן אני נמצאת בתוך השקט."

זו הפסקה הראשונה הפותחת טקסט שכתבתי לפני חמש שנים. נזכרתי בו השבוע במסגרת שיחה על מילים ושירים עם הלביאה הקטנה שלי, בלי שתשים לב היא פתחה אותי לחוויה שלמה בה עבר והווה התמזגו, בה אני יוצאת לשנייה מחיי ומתבוננת מלמעלה על המסלול.


כשהקראתי לה את המילים, הרגשתי איך עם כל משפט נוצרת הפרדה בין הקול המקריא החוצה לבין הקול המקריא פנימה. היא לא יכלה לראות דרך מסך המחשב שאני רועדת כולי אבל מה שבטוח את הקול שלי, שרעד בגלל גוש הדמעות שנתקע בגרוני, היא שמעה.


חמש שנים עברו מהנקודה ההיא שרציתי להיות קשורה למיטה עם צינורות שייצאו מתוכי, חמש שנים עברו מאז שרציתי שמשהו אחר ומישהו אחר יינשמו במקומי, חמש שנים עברו מאז הנעמה ההיא שרצתה רק שקט, אבל יותר מהכל רצתה שיגידו לה שהיא בסדר.


"אני רוצחת סדרתית של התחושות והאינטואיציות שלי. מנסה לשתק את כל מה שחורג מהקופסא שניתנה לי במתנה ביום הולדתי וחותכת חלקים ממני כדי להתאים לגודלה."


השקעתי המון זמן בלהשקיט את הקולות והרצונות שלי. תמיד היה משהו שלא הסתדר, לא עם ההורים ולא עם האח ולא עם האישה שלצידי. כור ההיתוך של הרצונות של כולם ורצונותיי שלי מעולם לא יועד להצלחה. אי אפשר למחוק סימני היכר של אנשים ולצפות מהם לחיות באותנטיות. איך חשבתי שאני יכולה?

לפני ארבע שנים התחלתי לעשות הפרדה בין כל מה "שאני" ולבין כל מה "שהם". זו הייתה מלחמת התשה כי באופן אבסורדי, את נלחמת על מה שאת, על מה שנולדת עימו, על מה שאת חולמת עליו, למעשה את נלחמת על מה שכבר שלך ואת לא מצליחה להבין את זה.


ביום שבו הבנתי שאני מוכנה לשלם מחירים כבדים, חברתיים ומשפחתיים, ובלבד שאצעד בדרכי שלי, זה היה היום בו יצאתי לחופשי. היום שבו ניתקתי את האחיזה הפרטית שלי ביני לבין מה שחשבתי שנותן לי תוקף.


"בגיל 27 אני כמעט מתייאשת. הצורך היחיד שמשמין הוא הצורך בלקבל אישור על כל דבר, על כל מעשה, על כל תחושה. בעיקר לקבל אישור שאני "בסדר", לא מכעיסה אף אחד, לא מעציבה אף אחד, לא מאכזבת אף אחד רחמנא ליצלן. בדרך אני מכעיסה את עצמי, מעציבה את עצמי ומאכזבת את עצמי שוב ושוב."


לפני חמש שנים הייתי אסירה בתוך הכלא של הריצוי וההלקאה העצמית, לפני חמש שנים לא נשמתי סדיר, אבל גנחתי כמו גדולה. לפני חמש שנים לא אהבתי את הבית שלי ולא את ההורים שלי ולא את אחי ובעיקר לא אהבתי את עצמי. הייתי כל מה שאנשים ראו ואני לא ראיתי דבר. חמש שנים.

בגיל 32 אני בדיוק האדם שרציתי להיות אז ולא העזתי להיות. בגיל 32 אני כותבת על אהבה ועל זיונים ועל לב שבור ועל חלומות שאני יודעת שאגשים ועל חלום אחד גדול שכבר הגשמתי. בגיל 32 אני חופשייה, אבל באמת.


לקרוא את הטיוטות שהיו לי בבטן לפני חמש שנים, עירבל לי את הקרביים אך פתח לי את קנה הנשימה. ניצחתי והיום, אולי יותר מתמיד, אני בסדר.


לינק לפוסט: טיוטות ששמרתי בבטן http://saloona.co.il/naamacohen55/?p=23


23 views