ביום שלישי חגגו כולם את הוולנטיין או הט'ו באב של הגויים אם תרצו. הפייסבוק שלי הוצף בתמונות של זוגות אוהבים אשר טרחו לצלם ולהעלות תמונות מרגשות עם כיתובים דביקים. זה צבט לי בבטן הרכה וניקז ממני את כל הציניות האופיינית. למעשה, ואני מודה בפה מלא שקינאתי קצת (הרבה) וביקשתי לעצמי תמונה כזו ורגע כזה. רציתי את המילים ואת ההתרגשות ואת האדם הזה שיסחוף אותי ויסחף על ידי כשברקע יתנגן שיר מרטיט קרביים.
אני לא זוכרת מה עשינו, היא ואני, בוולנטיין בשנה שעברה. בטח אכלנו משהו וקנינו משהו והחלפנו מילים של אהבה כמיטב המסורת. בכלל, אני שמה לב שלאחרונה הזיכרון שלי לא חד כפי שהיה, יש לי תחושה שהוא מנטר פרטים שכבר אין להם חשיבות או רלוונטיות. אפשר היה לחשוב שאלחץ מזה אבל אני מחבקת את זה אליי בהשלמה.
אני יודעת להתנהל ב-"לבד", אני יודעת לאמץ אותו לחיקי ואני לא מפחדת ממנו. השדים הגדולים ביותר שלי כבר רצים חופשי בשדות השיפון, ואני אינני התפסן אלא הדמות הזו בצד שצוחקת ולעיתים מצטרפת לריצה (שהיא לעד תהיה הליכה מהירה כי מה לי ולריצות :)). אבל ישנם רגעים שהלבד הזה מעיק, בעיקר בלילות כשהשינה ממאנת להגיע והראש מסתחרר ממחשבות ומרצון לחבק אדם, בשר ודם, עם דופק.
לפעמים לוקח לי זמן להבין שאני בשלה למשהו אחר ולמישהו אחר ובטח להשלים עם העובדה שאני זמינה. הרגע בו הבנתי שהמיכל שלי ריק התרחש לפני חודשיים במיטה שהייתה זרה לי עם מישהו שעד לאותה הנקודה היה זר ואז כבר לא. כאשר הבנתי שהצלחתי להתמסר לרגע ושראשי לא ברח לרגעים אחרים, שהיו והתרחשו כבר ושאינם רלוונטים עוד, ידעתי שמשהו נסגר ומשהו אחר נפתח.
לפעמים אני חושבת שהתמסרות היא אחד הפחדים הגדולים של האנוש. אנחנו כל כך חוששים לעצמנו, למקומנו ולמרחב שלנו, הפיזי והנפשי, שאנחנו מפחדים להתמסר למשהו או למישהו עד הסוף. במקום זה, אנחנו תמיד נבחר להשאיר את הקלפים קרוב ולהוסיף עוד לבנה לחומה.
אבל אני סוג של מתמסרת סדרתית, אני פותחת את זרועותיי לרווחה ומעניקה מקום בליבי לאדם אשר חולק איתי את המיטה ומתעורר לצידי בבוקר ואומר לי שהוא אוהב אותי. בשנה האחרונה אני משלימה פערים ומצליחה להתמסר על מלא גם לעצמי, על כל מרכיביי, רגשותיי, כאביי ורצונותיי. זו התמסרות מסוג שונה, כזו שמתחילה ונעה במעגל אין-סוף בתוכי.
כל כך הרבה קרה מאז הוולנטיין הקודם ועד לרגע הזה. החיים שלי השתנו מקצה לקצה וגיליתי בעצמי דברים חדשים שאת חלקם הכרתי ולא נתתי להם מקום עד היום, וחלקם אפילו הצליחו להפתיע אותי. ועכשיו, כשאני אותו הדבר אבל שונה לגמרי, מעניין אותי לחוות את עצמי בזוגיות חדשה, מעניין אותי לדעת איך זה להתמסר לצד השני כאשר אני קודם מסורה לנעמה.
אין לי בעיה עם הלבד, אני יודעת שהתקופות האלה של הבין לבין הן הכרחיות כדי לאפשר את ההתחברות פנימה, כדי שנוכל להגדיר את עצמנו ביחס לעצמנו ולא ביחס למישהו אחר. אני יודעת גם שהאהבה הגדולה שאני מפנטזת עליה עוד תגיע. אבל בוולנטיין הזה אפשרתי לעצמי להתמרמר קצת על הלבד הזה, בייחוד לאור העובדה שכל האנשים סביבי חגגו כבתיבת נח, בעוד אני נשארתי בבית, מול הטלויזיה עם טרנינג וקילו של גרעיני אבטיח.
留言