• נעמה כהן

וכל הזעם הזה

Updated: Nov 2

במקלחת של סוף היום אני מפרקת את הראש של הדוש. בתקופה האחרונה הגניחות שלי עמוקות יותר, העינוג וההתענגות העצמית מרגישים כמו חוויה של ביחד ואני עומדת לבד בתוך הכוך הזה המחופה חרסינה. בסיגריה של אחרי, אני בחלוק מגבת, יושבת על החלון ונושמת את האוויר המתקרר של החורף שכבר מפלרטט איתי בבוטות.


שתי אצבעות מחזיקות סיגריה ובין שאיפה לנשיפה אני משחזרת את הרגעים הקודמים; את זרם המים, את היד האוחזת במתקן הנעוץ בקיר, את הסאונד המדהד של גניחותיי.

חשבתי על זה שלא אכפת לי ששומעים את הגניחות שלי, זה אפילו מחרמן אותי לדעת שההד מטפס במעלה המדרגות ומתדפק על כל דלת בבניין המשותף.



באחד המפגשים שלנו היא לימדה אותי לפרוק זעם, להחזיק בגליל או אפילו עם הידיים ולחבוט בכרית ולצרוח. בניסיון הראשון הרגשתי כל כך מלאכותית ולא טבעית. כמה ימים אחרי ניסיתי שוב, אחזתי בגליל נייר הכסף מתכוונת להכות בכרית, לא היה אף אחד בבית והחלון, לשם שינוי, היה סגור אבל אני הרגשתי במבוכה עצומה, מניפה את הגליל ומאטה, מסתכלת לצדדים, מרכינה ראש. מנסה שוב, גליל למעלה, אני פולטת צרור קללות אבל היד לא מנחיתה.


שימי אמרה שנלך יחד לחדר זעם לפרוק את הסחל'ה הרגשי, וחשבתי שאולי בדיוק כמו בחשיפת רגשות אמביוולנטיים גם במקרה הזה, של פריקת תסכול וכעס, אני צריכה סביבה מבוקרת, כזו שארגיש בה בטוחה ומוגנת. אבל ברגע ההוא בבית, לבד, בלי קהל שיריע או יצעק 'בוז', בלי שולחן שופטים ובלי עדי ראייה עדיין, לא הצלחתי לחבוט בכרית.


האסתטיות הרגשית המאפיינת את התרבות שלנו מיסכה לנו את הביטוי הרגשי האותנטי; אסור לכעוס, אסור לצעוק, אסור להראות מידי שאת בעניין, אסור לדבר בבוטות על סקס חופשי (נשי בעיקר) ובעידן הניו אייג'י גנבו גם את הפשטות, לפעמים איט איז וואט איט איז, מה עכשיו מה זה אומר עליי ומאיפה זה מגיע, תנו לקלל בשקט, כרגע, זה הרגע. אני לא תמיד זוכרת אבל, שהוא לא מגדיר אותי.


התהליך הזה, של פירוק-גילוי-בנייה, מייצר אנחות עמוקות לא פעם, את מוצאת את עצמך מתבוססת ברגעים בהם בא לך שהאדמה תפער את פיה ותבלע אותך, ככה כמו שאת, גוש של מורכבויות עם רגישות שלא הרבה שמים לב אליה. בתוך הקבלה העצמית שוכבים רבדים של כל מה שלא אסתטי; של פחדים וכעסים, של חששות וכמיהות אסורות ולא משנה כמה אנסח את זה ברהיטות זה עדיין מה שזה, וכל מה שעולה, עולה כדי לצאת.


במקלחת אני מדברת לעצמי או עם הקיר שבכל פעם לובש פנים אחרות. יש שיחות שהן האיוורור הפנימי, הן לא חייבות להתקיים בחוץ, את זה אני מצליחה לייצר עבור עצמי, ביני לביני, אבל מה לעזאזל הבעיה שלי בפריקת הזעם בגולמיות ובפשטות, מה הבעיה שלי לפרק לכרית את הצורה?


תמיד טענתי שסרטים בתוך הראש שוברים קופות הרבה יותר מסרטים שנאמרים ובאים לידי ביטוי בקול, אבל בינתיים החזרתי את הגליל למקום.

117 views