• נעמה כהן

ואולי עדיף שלא נדבר


"אני מת לזיין אותך נעמה” הוא כתב אחרי חילופי תמונות ואמירות שלא משאירות הרבה מקום לדמיון. כמה שעות אחר כך בדירה שלו, כיכבו נימוקים לא ברורים, ג'וינט, מוזיקה מפוקפקת והמון מלל על זיונים אך אף לא זיון מעשי אחד. אני מת לזיין אותך הוא כתב ונפל בביצוע ממש כמו המסותת שאמר שהוא ישמח שנעשה משהו יחד ומאז הוא מופיע בעיקר בסטורי של אחרים ופחות בטווח הראייה שלי. ממש כמו ההוא, עם שלל כינויי החיבה, שכתב שהוא מתגעגע והיה רוצה שניפגש ואז, בדיוק כמו הודיני, נעלם שוב כהרגלו. שלושה אנשים שונים, שלוש הגדרות, אימפוטנטיות תאורתית אחת. 


מזג האוויר מתכתב עם מצב רוחי; שעה ככה ושעה ככה, גשם לצד חמסין, אופטימיות לא מרוסנת לצד הרצון לטבוע בתוך האמבטיה ולא לשמוע דבר, בעיקר לא את הספקות שלי. הלילות מתארכים והמחשבות לא נותנות לי מנוחה. זו עבודה קשה על הערך העצמי, לדאוג ולהחזיק את עצמך לא ליפול לאוטומט המרים אצבע מאשימה כלפי האישה שבמראה בכל פעם שאנשים בוחרים לשחק איתה מחבואים. זו עבודה קשה לא לחשוב שמשהו דפוק אצלי או שאולי יש משהו בפעולותיי שיוצר ואקום ודממת אלחוט.

אני לא לגמרי מבינה הדממות בתקשורת, בעיקר כאלה שדי ברור שהן מתיישבות על משהו מהותי ולא על "החיים עצמם". אני לא מבינה למה לבזבז אנרגיות על לדחוף הכל פנימה ולמה מעדיפים לשתוק במקום לשים את הדברים על השולחן ולהתקדם הלאה. אבל על מי אני עובדת? גם אני שתקתי פעם, גם אני העדפתי לתת לגל לעבור מאשר לגלוש עליו, וזה בעיקר כי הרגשתי לא ראויה מספיק, בעיקר כי פחדתי לשבור או לאבד. גם אני שתקתי פעם, ממש פעם כשאהבה עצמית הייתה יותר סיסמא מאשר דרך חיים. 

"מה הבעיה?" שאלתי אותו, "למה לא לדבר על הדברים?" "כי לא" אמר קודקוד באדישות, "כי רוב האנשים לא כאלה, תשעים אחוז מאיתנו לא כמוך"

אז מה אני עושה עם כל מה שיושב אצלי בבטן?

היום, כאשר אני חווה את השיחרור שבתמלול הצרכים, הרצונות והתחושות, היום כאשר אני חווה את הפשטות בה דברים יכולים להיפתר ולהתקדם בשיחה פתוחה ושקופה, אני כבר לא מוותרת לעצמי ועל הדרך גם לא מוכנה להתפשר על זה במערכות היחסים השונות שלי. "אנשים רוצים שהכל יהיה קליל" הוא הוסיף, אבל המציאות היא לא כזו, לפעמים מאתגר וכבד, לפעמים קשה ומאכזב ותמיד כל אחד חי ופועל מתוך הסרט שלו.

אז לא מדברים באמת? בולעים גלונים של רוק וטובעים בים של פרשנויות?

אחד אינו יכול לקבל החלטה אמיתית מבלי להיחשף לכל הנתונים, אבל מעת לעת אנחנו נאלצים להתמודד בתוך משוואה עם נעלם אחד ואז מרגישים בעוצמה את הכדור הממוקם בידיים שלנו. ישנם נתונים שייאמרו בקול וישנם כאלה שהשתיקה הבלתי נסבלת תחשוף מעל לפני השטח, ודווקא אותם אני מפחדת להכניס לחישוב שלי. הראש מחשב מהר יותר מהעיכול הרגשי והדיסקורלציה בין שתי המערכות מוביל לא פעם לכאב.


השעה שלוש לפנות בוקר, כבר הרבה זמן לא עישנתי בשעה הזו, קיים יחס ישר בין כמות המחשבות שלי לכמות הסיגריות שאני מעשנת. עורי מסתמרר וליבי פועם בחוזקה, אני האישה המבקשת מילים אשר ייאמרו בקול על מנת שייסתרו את התחושות המתבססות בתוכה, אני האישה שנשבר לה הלב גם במערכות יחסים אפלטוניות, אני האישה שחייבת לעצמה להפסיק לחשוב לרגע ולבכות את כאבי הלב שנאספו זה תקופה. אני האישה שבמראה.

5 views