התמסרות פואטית // מיקונוס

הוא משך שאכטה לריאות ואמר "חבל שלא נולדנו טיפשים וחסרי מודעות, כך היה נחסך מאיתנו הרבה סבל, ככל הנראה." שורה נעלמה במערות, אחרות התגלגלו על הלשון. מגבוה אפשר לשים לב לקווי המתאר של התמונה ולא רק לפרטים הקטנים. על ספסל במרכז תל אביב, התפלספו שני אנשים והתלפפו שתי לשונות.

על מיטת השיזוף במיקונוס, בבקיני מאתגר דימוי עצמי, אני ואפסי עוד. מול בריכת האינפיניטי והים הפתוח הראש שלי עובד שעות נוספות. מחשבות חורשות שתי וערב את החוויה בכחול ולבן, שואלות על עבודה ועשייה, סיפוק ומימוש, יחסים שבינו לבינה, היחסים שביני לבינו, על אהבה עצמית, אהבה לאחר והאהבה לחשבון הבנק גם בעונות בצורת.

הדברים החשובים באמת, האנשים החשובים באמת, האני שרוצה לקיים את עצמו, איך לא-באמת.

וזו אני ברגע הזה; ללא עבודה, ללא פינה שהיא רק שלי, ללא תזרים מזומנים שוטף ועם תוכנית פעולה משוללת פעולות (בינתיים) . נדמה כי חזרתי לנקודת ההתחלה, אם כי זו פיקציה אשר נועדה לבחון את ההתמסרות והמסירות שלי לדרך שאני(!) כתבתי ובחרתי ובוחרת בה בכל יום מחדש.

התקופה האחרונה התאפיינה ברגעים של בהלה. נבהלתי וקפאתי ושכחתי את החוק מספר אחת במצבים מעין אלה: לשחרר ולהתמסר. כן, גם אני שוכחת לפרקים וזקוקה לתזכורות. 'תכנעי לסיטואציה' ק' אמר עת אני מיררתי בבכי. הרבה זמן לא בכיתי ככה, הרבה זמן לא ניקזתי מים מתוכי. נאחזתי ובכן במה?

הראש חושב מהר יותר מהמימוש בפועל, אלו שני קצבים שונים והפער יכול לגרום לתסכול. אז הייתי מתוסכלת והפלונטר הזה לא באמת יגיע לכדי פיתרון אילולא ארפה את ידיי.

וזו אני ברגע הזה, מול האינסוף, משחררת.

זו אותה הדרך, מתפתלת לגבהים חדשים, זו אותה האישה הנזכרת בכוחה של האמונה בבריאה העצומה ולא זאת בלבד אלא גם בכוחה של האישה העוצמתית הזו. ולרגעים לא פשוט לה, לרגעים היא זקוקה לאוויר, לרגעים היא רוצה רק חיבוק ולא תמיד קל לה לבקש אף אחד משניהם. לפעמים לא קל לי לבקש אף אחד משניהם, אבל אני מנסה, בעיקר מול עצמי. כי הכל בסדר, אני בסדר והחיים שלי הרבה יותר מבסדר.

תכנעי לסיטואציה, רוצה לומר: תשתקי ותתמסרי. צודק.