top of page

האשטאג חזקה

Writer's picture: נעמה כהןנעמה כהן

התיישבנו כאשר שולחן מפריד בינינו, אך הקרבה האמיתית הייתה רחוקה מלהיות פיזית. דיברנו על סקס ועל פנטזיות וגם על המהות הפנימית המשתנה של כל אדם. פתאום הוא שאל למה אני בוחרת לפרסם את שאני כותבת, ואני עניתי "כי לכל אחד יש ייעוד". לחלק מאיתנו הוא אינטרני ולחלק הוא אקסטרני, אני שייכת לקבוצה השנייה, זו שתמיד יש לה מה להגיד, זו שלא יכולה לשתוק.


אני כבר לא יכולה להשאיר את המילים שלי בתוך המגירה, הן חייבות לצאת החוצה וזה כמעט בלתי נשלט. זו הדרך לשים את החרא בחוץ ולא רק כי זה כלי תרפויטי, אלא כי זו הדרך שלי להראות שכולנו עשויים תאים, תאים ומחשבות, מחשבות שהן כולן בבסיסן - בסדר, שאנחנו בסדר. גם כשאנחנו חושקים בבת הזוג של החבר הכי טוב שלנו, גם כשלא בא לנו לעבוד, גם כשנפרדים מאיתנו או מפטרים אותנו וגם כשאנחנו מרגישים כמו תולעים הזוחלות על גחונן. אנחנו בסדר.

אני מניחה שלכתוב על כאב זה לא סקסי, לכתוב על דמעות שחונקות את הגרון זה לא מושך במיוחד, וזה רק כי כאב מתורגם לחולשה. מתייגים אותנו כחזקים וחלשים. הדארווינזם לא נס מין העולם, מסתבר. זו הסלקציה של הטבע שמדביקה את האנוש מהר מכפי שהוא חושב. אתה חלק מהמשחק או שלא, אתה ראוי או שלא, אתה חזק או חלש.

למביני עניין המשחק הזה כבר לא רלוונטי. "חזק וחלש" הם מושגים כוחניים המשמשים ליצירת הפרדות בוטות ומבטלות ולכן, בעידן בו הכל מתערער ומתהרהר, בו פרדיגמות מתרסקות אחת אחרי השנייה, אין להם יותר מקום.


אותי תמיד תייגו כחזקה, מעין זינה הנסיכה הלוחמת גרסת כורדיסטן, כזו שדבר לא מרתיע אותה ודבר לא מאיים עליה ומכאן שדבר לא ישבור אותה. אך מה קרה כשהגעתי לרגע של שבר? מה קרה כשהגעתי לנקודה בה כל שרציתי לעשות הוא להיכנס מתחת לפוך ולשתוק? מה קרה ברגע ההוא לפני שנים כשראיתי את אבא שלי מתרסק על המיטה ובשנייה הופך מגיבור-על ללויתן אשר נמשך אל החוף? מה קרה אז לילדה הזו שדבר אינו יכול לשבור אותה?


לא פעם מנסים לשתק אצלנו רגשות מסויימים, ברוב הזמן שמים דגש על האיפוק במקום על ההתפרקות. אז התיישבתי על הרצפה ובכיתי את נשמתי בשקט, מבלי שאף אחד ייראה, כי אני "חזקה" וחזקים לא בוכים או רועדים מפחד או רוצים לברוח. במשך שנים נאחזתי בהגדרה הבוטה הזו, והיא נתנה אותותיה בכל נדבך באישיותי ובחיי; בקריירה, בזוגיות, ביחסי המין, בחברויות. יש משהו מעייף בלהיות זו שתמיד נותנת ביטחון, שתמיד מובילה, שתמיד סוחבת על כתפיים רחבות, אך יש משהו מעייף יותר בלעצור את הבכי, בלאטום את הרגישות, בלהציג תמונות.


הבחירה לזנוח את ההגדרה הנוקשה הזו הייתה תהליכית. רגע ועוד רגע יצרו קשת שלמה של סיטואציות בהן הבנתי שאני לא ביונית ואני לא מעוניינת להיות. כך מצאתי את עצמי השנה שוכבת על ספה כשדמעות וחברות מנחמות אותי על ליבי השבור וזה הרגיש לי בסדר שלא הכל בסדר באותו הרגע. תמיד אפשר לפרוט את הסיטואציה לפעולות מבצעיות, אך זהו האפשור הרגשי המלא אשר יוצק מהות והופך את הסיטואציה לחוויה.


הוא שאל למה אני מפרסמת את המילים שלי ואולי זו בדיוק הסיבה. להראות שחולשה אינה סותרת עוצמה ושמה שידענו, כל אחד על עצמו, עד הרגע הזה ממש, אולי כבר לא רלוונטי והגיעה העת ליצור משהו אחר, גמיש וחדש.

35 views0 comments

Comments


בואו נשמור על קשר

  • Instagram
  • Facebook
bottom of page