• נעמה כהן

האלסטיות של הלב

כשנפרדנו היא יצאה מהבית ואני נשארתי לבד בין הקירות שכבר לא סימלו דבר ולא היו ספוגים בדבר, פרט לאמיתות המצערות אשר עמדו מאחורי הפרידה. יש משהו בכאב הזה המשאיר אותך ללא אוויר, את יושבת לילות ארוכים מנסה להבין איך הדברים קרו, מרגישה בבטן וחושבת בראש. כואבת את האובדן, אבל מאמינה בדיוק שלו. זו אמביוולנטיות נוראית, להבין ולדעת שהדברים קרו בדיוק בזמן ובמקביל להרגיש כאב משתק.


התמונה הזוגית והצבעונית שלנו ליוותה אותי בראש גם אחרי שהיא כבר הייתה דמות דהויה בחדרי ליבי. יש בנו משהו אשר נאחז בתמונות העתידיות של זוג, שני ילדים וכלב שהוא קשה יותר לפירוק. ההיפרדות מהתמונה קשה יותר מהפרידה מהאדם אשר נמצא בתוכה. ברגעים של ההתמודדות עם הכאב אנחנו לא מסוגלים לדמיין מישהו אחר בתוך המסגרת הזו עומד לצידנו עם חיוך של אורביט.

אולי זה כי מכרו לנו "שלא טוב היות האדם לבדו" בתרבות המעודדת התבייתות והזדווגות. אולי כי כולנו מחפשים את הנחלה ואת הכתף להניח עליה את הראש, וכאשר אנחנו בטוחים שמצאנו את זה, קשה לנו לשחרר את הרעיון יותר מאשר את האדם בשר ודם.


אבל לזמן יש חוקים משלו וגם לנפש, ופתאום אני במסעדה תל אביבית ברנז'אית, מתנשקת עם מישהו ומרגישה את ההתרגשות האוחזת בבטן, וזה לאו דווקא הוא, המסותת בעל העיניים הכחולות, שיש לו בעלות על ההתרגשות הזו, אלא זו אני, אני שמרגישה, הלב שלי שיודע והזרועות שלי אשר פתוחות לקבל ולהכיל משהו זר וחדש.


ההבנה שאני כבר ב"הלאה" הזה שכולם מדברים עליו אחרי פרידות, תמיד מתגנבת מאחור ומגיעה בהפתעה. אף פעם לא שמתי לב כשזה קורה תוך כדי תנועה. ברגע אחד את מגלה שבלב שלך התפנה מקום, שהזמן עבר, הימים התחלפו ועברת לא מעט; התגבשת, התרככת, התמלאת באהבה מסוג אחר ובתמונה העתידית הזו, שהיה לך כל כך קשה לשחרר, כבר יכולים לעמוד לצידך אנשים אחרים.


אולי אני נמנית על אותם הרומנטיקנים חסרי התקנה, אלו שלא סוחבים צלקות ממערכות יחסים קודמות ולמרות הכל, עדיין מאמינים בכוחם המסמם של ההורמונים השוטפים את הגוף עת הלב מתאהב. אולי הרומנטיות שלי, חסרת חיבור לקרקע ככל שתהיה, עדיין מנוקדת בציניות האופיינית. אולי כבר לא ממש אכפת לי להודות שאני מאוהבת באהבה, שאהבה מרתקת ומענגת את הלב ואת הגוף. ומספיק קר עכשיו ואני אוהבת חורף.

מבחירה אני נכנעת ונופלת לתוך מחילת הארנב. אני לא יודעת מה מחכה לי בסופה, למען האמת אינני יודעת מה ייקרה לי תוך כדי הנפילה. מה שבטוח הוא שזה הכיוון, ללכת אל לא הנודע, להשתכשך בבריכת חוסר הוודאות, להזכיר לעצמי כל הזמן שזהו משחק בעולם של חלום ואני קובעת את המציאות. לדעת בביטחון שהכל בר שינוי והכל דינאמי ותמיד לטובתי.


יום אחד תהיה לי אהבה כמו בסרטים, אבל לא מההוליוודים האלה שהקיטש נוטף מהם כמו דבש שעושה צרבת, אלא אהבה כמו בסרטי האינדי; שונה, צבעונית, מאתגרת, אחרת ומלאת רבדים. כזו שאעשה בה אהבה עם שירים ברקע ואזדיין בעודי נשענת על השיש במטבח כשהחלונות פתוחים ונערים שאיחרו את שעת העוצר שלהם מרעישים על המדרכות. אהבה כזו שאין בה גבולות אך יש בה קווי מתאר. שהיא רגילה וייחודית ודואלית כמעט כמוני ואולי בדיוק. וזה מגיע ברגע אחד, לא מתוכנן ולא צפוי, בו נוחתת עלייך ההבנה שזוהי האלסטיות הנצחית של הלב, וכמה טוב שהיא קיימת.

2 views