top of page

האטי, סיבוב לפנייך

Writer's picture: נעמה כהןנעמה כהן

כשהיא נישקה אותי ביום שחזרנו הרגשתי את הבטן שלי מתהפכת ואת הלב שלי פועם בקצב שלא הכיר עד אותו הרגע. כמעט חודש שלא הרגשתי את שפתיה נחות על שלי ברכות ואת ידיה אוחזות בפניי. כמעט חודש שלא היינו יחד, לא חלקנו חוויות, לא נגענו, לא דיברנו אהבה. כמעט חודש עבר מהיום בו היא חזרה הביתה, מהרגע ההוא במרפסת בו היא רכנה לעברי ונישקה את שפתיי.


אני אוהבת את הריח שלה בבוקר, את שקע הצוואר, את החיבוק שלה עת אנחנו נרדמות, את הריקודים באמצע המטבח. יש משהו מאוד מוכר בהוויה המשותפת שלנו. יש משהו שמאוד מזכיר "אותנו" אך גם מאוד שונה, משהו בריקוד האנרגטי בינינו קצת אחר.

כשחוזרים אחרי פרידה בטוחים שתהיה אופוריה מטורפת, סוג של סם הזיה אשר ממלא את כל חדרי הלב ותחת השפעתו לא מפסיקים לדבר אהבה, לא מפסיקים להזדיין, לא מפסיקים לרצות להיות יחד, לא עוצרים לרגע.


מעולם לא הייתה לי איתה תקופת אופריה, זיקוקי הדינור הגיעו עם הזמן, ההתאהבות נבנתה בכל יום ולא הגיעה במבט ראשון ואהבתי את זה. "לאט לאט" היא הייתה אומרת, "לאט לאט" היא אומרת לי גם עכשיו.

רציתי את האופוריה הזו למען האמת, רציתי להרגיש את שתינו בהזיה צבעונית של אהבה, רציתי אותה כדי להרגיש נאהבת בטירוף ונחשקת בטירוף, רציתי אותה כדי לשכוח את חוסר הביטחון והכאב שלי שעוד נשארו מהדהדים בתוכי.


כשחוזרים בטוחים שתהיה אופוריה אך לפעמים יש ריחוק. שני הלבבות שומרים מרחק נגיעה האחד מהשני, מרחרחים ובודקים את השטח לפני שהם מתחילים לפעום שוב בקצב מסחרר.

זו תקופת מעבר שכזו, בין מה שהיה ומה שעתיד להיות, זו תקופה המאופיינת בחבלי לידה, סוג של היכרות מחודשת של שתינו בתוך ים של זיכרונות ישנים עם ריח של משהו חדש. לידה היא חוויה כואבת וכבר כמה פעמים מצאתי את עצמי רוצה לצעוק בקולי קולות ולהשמיע את הכאב שלי באוזניה כדי שהיא תעזור לי ללטף אותו.


יש בי פחד המנסה להשתלט ולנווט את הספינה הזו שחזרה ללב ים, פחד המנסה להתנגש מרצון בקרחונים אשר מולו כדי להרגיש את ההתנקזות של הכאב או את הזיכרון שלו. פחד המערער על הכל: על כל מילה, על כל פעולה, פחד המתעסק בפרשנות ומתנהל מתוכה. אני לא סובלת את עצמי כשאני הופכת לגוש רגש בכייני, אני לא סובלת את זה שאני לא מצליחה לנשום אוויר, שאני לא מצליחה לנקות את מסך הדמעות המערפל ולהגיב בצורה רציונאלית, מתונה ונינוחה.


חשבתי שאני שולטת בהכל והוכחתי אחרת. רק לפני כמה חודשים למדתי את הלקח שבהיאחזות והנה שוב אני מנסה להיאחז, בזיכרונות מהעבר הלא כל כך רחוק, בדפוסים שרציתי שיישארו לנצח. יש משהו באהבה בוגרת הזורק אותך על הרצפה ומוכיח לך שלעיתים תצטרכי לזחול על הגחון רק כדי להבין מה את באמת מרגישה, רק כדי ללמוד לכאוב בתוך אהבה ולא לאבד את האמונה בה, רק כדי ללדת משהו חדש, אחר.

"לאט לאט" היא אמרה לי אז, "לאט לאט" היא אומרת לי גם היום.

6 views0 comments

Comments


בואו נשמור על קשר

  • Instagram
  • Facebook
bottom of page