• נעמה כהן

דיאלוגים אפלטונים

Updated: Jan 30, 2019


קרדיט: נעמה קליימן

התיישבנו בדירה התל אביבית שהיא לא שלי ולא שלו, המרחב הנייטרלי עזר לי להירגע ולנשום טוב יותר, המזגן עבד אבל אני הזעתי מלחץ, אולי כי ידעתי שאני לקראת ניתוח לב פתוח, כזה שישאיר אותי חשופה מולו יותר מאי פעם. לפעמים אני מלקה את עצמי על הרגש הקיים, על המצב הקיים, על המציאות הקיימת, במקום פשוט לתת להם להיות. את הדברים שהבאתי לידי ביטוי אני יודעת הרבה זמן, אך עד אותו הערב בחרתי שלא לנסח אותם החוצה, הפחד שלי היה שומר סף מקצועי ובכל פעם בה ניסיתי לומר את המילים הפשוטות הוא עצר אותי.

פחדתי לאבד את החברות שכבר הספיקה להשתנות, את הקירבה שכבר הספיקה להיעלם, את הדמות שהייתי בעיניו. כשפתחתי לו את הדלת הייתי ערוכה ומוכנה לאבד את הכל ולא ממקום טרגי אלא ממקום שלם, כזה שכבר לא היה לו מה להפסיד.

אולי הבעיה שלי היא הנוסטלגיה הארורה שאני נוטה להתרפק עליה, ולצליליו של הפסקול הייעודי אני משחזרת תמונות ושיחות, משחזרת מחשבות ותחושות ומנסה לבנות היקשים למציאות הנוכחית. אולי קל יותר לדבר את הדברים בדיעבד, כשהגל שוכך ואין תוקף רלוונטי מידי לנאמר.


"אני לא כל כך מבין את המטרה של השיחה" הוא אמר והבליח חיוך, כאילו מנסה לוודא שלא תופיע פתאום שאלת מחץ. התכוננתי למונולוג הזה, בו בחרתי לנקות את עצמי ממניעים אגואיסטים אמיתיים, פשוט כי לא יכולתי לסחוב את זה יותר. מזגתי לי כוס וויסקי, הדלקתי סיגריה ולקחתי בחשבון את כל ההשלכות; את הכואבות, האדישות ואת המתעלמות.

הסיפור הוא סיפור קלאסי בין גבר, אישה והיחסים האפלטוניים לכאורה שהם מנהלים. אנשים נפגשים בנקודת זמן מסויימת, בתדר מסוים והם עונים לדרישות ולצרכים הנכונים לאותה העת. וכך למעשה התיישבנו, אני והוא, על החוסרים האחד של השנייה, כאילו היינו ממלאי מקום של השחקנים הראשיים.

הוא לא היה מופתע, לא חידשתי שום דבר למעשה, רק עיגנתי זאת למושגים ברורים ופשוטים; כן הייתה התבלבלות, כן היה רצון, כן זה הלך איתי תקופה, כן ביני לבין עצמי, ובעיקר בלילות, בדקתי את האופציה בה אנחנו הופכים מסתם חברים לזוג ממשי עם "אני אוהב אותך" ולילות מיוזעים של סקס, שהרי במציאות התקיימו כל האלמנטים פרט לאלה.

"למה זה יושב עלייך?" הייתה שאלה שעלתה לא פעם בשיחות שלי עם אנשים, למה זה יושב עליי? תהיתי גם עם עצמי. אולי כי יותר מהכל רציתי רק לקבל אישור שלא הזיתי, שמה שהרגשתי וחוויתי לא היה רק תוצר של הרומנטיזציה הקיימת בתוכי ושל היכולת להפוך כל רעיון לסיפור מפורט ומרגש. האם הבנתי נכון? האם לשיר הייתה משמעות נסתרת? לשיחות אל תוך הלילה? למבט השונה? לתדירות התקשורתית?

כשהוא יצא מהדלת אני תרגלתי נשימות ובדקתי את מצבה של הבטן הרכה. במצב הכי פגיע שבחרתי להיות בו מזה תקופה, הרגשתי חזקה ועוצמתית מתמיד. אני מפחדת מפגיעות, אך לאט לאט אני מתחברת אליה מתוך הבנה שהיא מוסיפה נדבך עדין ורך לאישיות שלי.

לפעמים אנחנו סוגרים מעגלים בינינו לבין עצמנו ולפעמים אנחנו צריכים את האדם הרלוונטי להתנקות מולו, כך או כך נדרשת מוכנות. לשיחה ההיא, באותו יום שישי, הגעתי נטולת ציפיות ובקשות, שחררתי מעליי את הרצונות התלויים בו ודיברתי רק את עצמי ובגוף יחיד. היכולת הרטורית שלי הסתירה את ההתרגשות ואת גוש הדמעות שעלה וירד במורד הגרון אך מעולם לא התפרץ החוצה. רציתי שהוא יתפרץ החוצה.


30 views