• נעמה כהן

געגוע וכל הדברים החסרים


בלילה גמרתי שלוש פעמים. המכשיר, המצריך החלפת סוללות תכופה, עושה את העבודה הפיזית יותר מידי טוב. בסיגריה של אחרי, עת הרוחות הקרות סימרו את עורי, חשבתי על הפעם האחרונה בה עשיתי אהבה, עבר זמן כה רב עד כי הזיכרון המעומעם אינו מעלה בי אף תחושה או רגש. 

לאחרונה יש לי הרבה מחשבות על אהבה, על תצורותיה והגדרותיה, על הפחדים הנלווים אליה, על היכולת או חוסר היכולת להביע אותה בטבעיות. באמצעות החוויות והאנשים השונים בחיי אני לומדת אהבה; דרך המאהב הרגעי או הבסטי הסטרייט או הגיי או אמא שלי. דרך מערכות היחסים בחיי אני לומדת כיצד אני רוצה לאהוב וכיצד הייתי רוצה שיאהבו אותי ומהם הגבולות המשתנים שלי.

ישנה שיחה אשר עולה בי בכל פעם אשר מתרחקים ממני מבלי להגיד למה או לפחות לעדכן אותי שזה מה שקורה, וזה לא באמת משנה לי אם אלו גבר או אישה למטרות זיון או למטרות אהבה או החבר הכי טוב שלי. השיחה הזו, שכבר חל עליה "חוק התיישנות", מתחילה תמיד ב-"מה עשיתי" כזה הנעוץ בהפניית אצבע מאשימה ואשר מפעיל את הביקורת העצמית שכבר מזמן הפכה מיותרת, ולאו דווקא בהתבוננות פנימית, אמיתית וכנה. 

הרצון המיידי הוא להשתלט על המצב על ידי יצירה של הרמוניה רגשית, לנסות לייצר תגובה רגילה המושתת על סיטואציות עבר ולא על הסיטואציה הנוכחית, לנסות לא לאבד את מה שהיה, את מי שהיה, את תמונת הנוף הנוכחית.

יכולת ההכלה שלי אינה אין-סופית עד כמה שרציתי להאמין שכן, ועל אף שהיא גמישה וגדולה, יש לה גבול, וככל שאני מכירה בכך, ככל שאני מכירה בצרכיי ומבינה כי הם לגיטימיים, גם ללא החותמת החיצונית, אני בוחרת במודע עד איפה ועד מתי אני נותנת לאנשים לרוץ חופשיים בשדות השיפון שלי.

געגוע הוא רגש רומנטי, הוא שואב את כוחו מרגעים ספציפיים, נשען על זכרונות חיוביים וטובים, מביא לדמעות, יוצר מערבולות בבטן ויש לו פסקול משלו. הוא מטאטא את כל הנסיבות והסיבות אשר הביאו אותנו למצב הנוכחי, וכך אנחנו מוצאים את עצמנו נאחזים בעיקר במה שהיה ולא במתקיים כאן ועכשיו. 

במציאות הנוכחית השתנתה התדירות, השתנה גם העומק, לא עוד צלילות לעומוקו של האוקיינוס, כי אם דילוגים  בשלוליות, לא עוד אכפתיות או אותנטיות, לא עוד כייף כי אם חשיבה על חשיבה ופרשנויות מיותרות.  אבל זה הקטע בהיאחזות, היא לא מבוססת על הנתונים הקיימים אלא על אלו אשר התקיימו, אנחנו חוזרים אחורה לדבר הטוב האחרון, לרגע הטוב האחרון, לתחושה הטובה האחרונה, כדי לחפות על החוסר הנוכחי. 

כאשר אדם הופך לחזקת נעלם בחיינו מתקיים ריק, ואקום אשר מקשה לעיתים על הנשימה, אך עם הזמן הוא מצטמצם, ובלבד כי לצד הקושי הרגשי, מתקיימת הרמוניה מחשבתית, ההבנה של דרך הפעולה, ההבנה של הבחירה בעצמי האומרת "עד כאן". 


קרני השמש מרצדות על הקיר, משחקים של אור וצל, אני מסתובבת ומסתכלת החוצה אל הבוקר החדש.  ג'ון מאייר שר ברקע על משהו שחסר, אני יכולה לבכות משיר המתנגן ברגע הנכון, אני טובעת בתוך המילים, ונותנת למנגינה לפרוט על עורי, ככה זה עם שירים, הם מעיפים אותנו למחוזות רחוקים; של העבר או של העתיד, של הנשיקה האחרונה ושל זו העתידה להגיע, של הרגע העצוב בו הכל השתנה והרגע השמח אחריו כאשר הבנו שהכל למעשה לטובה. 

14 views