• נעמה כהן

גמירה חופשית

אני יושבת בבית הקפה בנחלה ומתבוננת על האנשים; אלה הבאים והולכים, אלה המבקשים נדבה ואלה המחפשים תשובה. אני יושבת פה בטריטוריה פיזית שלרגעים לא מרגישה שלי אבל יש לי בה מקום, לפחות כרגע.


שלושה שבועות לא הרגשתי חרמנות, לא אחת כזו המתחילה בין הרגליים, עולה אל הבטן ושורפת כמעט את הכל. לא התחשק לי לשכב עם זוגתי ולא רציתי לעשות אהבה עם עצמי, תחת הזרם החם במקלחת הייתי מעבירה יד ואז את ראש הדוש ולא מרגישה דבר. לרגע לא עלתה בי המחשבה שאיבדתי את החרמנות לתמיד, כאשר אני מלאה ועמוסה רגשית אני לא אוכלת ומסתבר שגם לא מתחרמנת, לפחות לא באופן פעיל או עמוק. פעם פרקתי בסקס, אולי אפילו פיציתי, אבל כאשר מרוקנים דפוסי פעולה נוקשים מהחיים, אוטומטית נפתח מרחב חדש , ועכשיו מה?

by Jude Kan

אני חורכת פרוסת לחם על המחבת. אין לנו מיקרוגל בבית, פעם אחת משיקולי קרינה ופעם שנייה משיקולי עומס. אני לא אוהבת לראות שיש מלא, זה תמיד נותן לי תחושה של בלאגן וכובד. כל דבר או חפץ או קערת לימונים במרחב הבייתי מונחים בקפידה. לא באופן אנאלי, אלא באופן כזה שאינו מעמיס על האנרגיות.

על פרוסת הלחם אני מניחה פרוסות אבוקדו בשני גוונים של ירוק, ועליו סוחטת מעט לימון ובוזקת מלח ורוד. על המחבת הרותחת אני שוברת ביצה אל תוך חמאה מבעבעת. אני אוהבת שהחלמון של ביצת העין נוזלי מאוד. אני אוהבת את הצהוב הנשפך, את הלחם הנספג ואת חלל הפה שלי מעלה ריר בעדינות.


כאשר אני עמוסה רגשית אני בקושי אוכלת.


נשכבתי על הספה התכולה, החלון היה פתוח, אם כי רק צד אחד לרווחה. שאכטה אחת לריאות ואחת לבטן הרכה, רגל אחת מיושרת על המושב ואחת על המשענת, ויקינגים רצים על המסך, נרות דולקים, והחלל היה מלא בניחוח של חורף. החיוך התפרש על פניי, שום דבר לא הטריד אותי, לא חשבתי על אף אחד ועל אף משימה. גופי החל מתרכך, פעימות הלב שלי ניגנו באופן סדיר, שאכטה אחת לריאות ואחת אל בין רגליי. לפתע הרגשתי משהו שלא הרגשתי הרבה זמן, והוא הרגיש נקי וברור, ובעיקר חי.


אני אוהבת להתמסר לחרמנות בעיקר כזו העולה ברגעים שלי עם עצמי, בהם הגוף שלי ואני מחוברים באמת. אני אוהבת ללטף את עצמי ולאפשר לראש לרוץ לאן שרק הוא רוצה. גיליתי שגם פנטזיות המתחילות באופן מודע למדי עם אנשים ברורים למדי, וגם כאלה הכתובות מראש על יצרים כמוסים ותנוחות ספציפיות יכולות, ברגע אחד, להתפתח באופן עצמאי ולא נשלט. לפעמים עולה דמות שמעולם לא הייתי חושבת לזמן אותה אליי עת אני חודרת את עצמי, ובכל זאת ברגע חופשי ולא מנוהל היא תעלה ותבוא, ותפשיט אותי. היא תחקור את גופי ותשכיב אותי על הבטן או תצמיד אותי אל איברה הרטוב או הזקור.


כבר קר בלילות, השמיכה מכסה חלקים ממני וסאונד של טיפות נוקשות על תריסים מלוכלכים החל מתערבב בצעקות ויקינגיות. אני איתם ואני לא, אני צוחקת בקול ואני רואה תמונות בראשי המתחלפות בהרמוניה כאילו כתבתי אותן בקפידה לפני. לפעמים הפנטזיות שלי מתקשטות באנשים מפתיעים, לפעמים גם אני מפתיעה.

עבר זמן מאז הרגשתי חרמנות, וברגעים האלה על הספה כאשר גופי החל מתעורר, הכנסתי יד אל תוך המכנס והרגשתי את הרטיבות העדינה, הרגשתי עד כמה פתוחה אני. הרגשתי חופש.


השיח שלי על (ועם) חופש הוא רב מימדי ומתפתל, ואני חוקרת אותו בכל פעם מזווית אחרת, בתפאורה אחרת, בזמנים משתנים. פעם חיפשתי חופש בתוך מסגרת נוקשה, ביקשתי חופש מאנשים – מהורים, מחברות, מהנורמות ההגיוניות של ההישרדות. רציתי להיות בסדר והצעתי את עצמי כקורבן קדוש לכל המסביב ולכולם. ביקשתי חופש מתוך ריצוי ואישור. בפרק שאחרי בעטתי בהכל ובחוזקה, על הדרך בעטתי קצת גם בעצמי. ניערתי אבק, שברתי ונשברתי, חיפשתי חופש מתוך מלחמה. ככה זה, ברגע בו את מבינה ממה היית רוצה להיפרד, את חווה שקט אבל ברגע אחרי את תוהה איך ממשים? איפה מתחילים? ומתי נהיה כבר אחרי?


השעות חלפו, כך גם פרק ועוד פרק בסדרה הפראית. גיבורים מושכים הם כאלה החווים קונפליקט ובוחרים להתבונן בו, לא מזיק אם זה מגיע בליווי גוף מסותת ופאסון מחוספס. הגיבור המעניין הוא זה הבוחר להתמסר לקונפליקט, לעיתים לקרוס תחתיו, לעיתים לצמוח ממנו. במסע מנקודת ההתפכחות ועד לפיתרון הממשי והמבוקש יש אלפי סיבובים, דם שנשפך, עמידה במקום, פעולות לשם הפעולה. במסע, כמו ספינה בעין הסערה, נמשכים לצד אחד ואז לשני, מקשיבים לאנשים, מקשיבים לעצמנו, מתנערים מהכל ואז מתקרבים בחזרה.

by Jude Kan

האוויר הקר ליטף את את רגליי החשופות, גמרתי כבר פעמיים. הגוף רפוי, החיוך נוכח, הבטן שקטה ורכה. ידיי נמשכות אל איברי שוב ושוב. בלילה ההוא גמרתי פעם ועוד פעם ועוד אחת. החופש שלי בא לידי ביטוי גם בהתעלסות עם עצמי, כאשר יד אחת מלטפת את החזה והאחרת חוקרת את נבכי נשמתי תוך שהיא חודרת לאט ובסבלנות לתוכי. אני לא תמיד מרטיבה, בערב ההוא על הספה דווקא כן, והגילוי מילא אותי בשמחה ושחרור שהובילו לגמירה נוספת שהרקידה את גופי ונשאה את גניחות העונג שלי דרך החלון הפתוח אל המרחב החורפי שבחוץ.


בבית הקפה בנחלה עוברים אנשים מגוונים, עם סיפורים שלפעמים כייף לשמוע ולפעמים רק לדמיין.


רגל אחת על המשענת והשניה מונחת על השטיח. אנשים שונים התערטלו בראשי, אחד מהם נכח באופן ממשי יותר מהאחרים, זה הפתיע אבל חירמן אותי באופן מלא. הכל הרגיש חי ופועם, הלב שלי והמוצנע שלי, ושאגות הויקינגים ברקע כמו הריעו לי באופן אישי ומתכוון. חופש הוא משהו שאני מנסחת עדיין, הפעם במרחב גמיש ובלתי תלוי.


חופש הוא משהו שאני מנסחת גם ברגעים עמוסים רגשית, גם בים של אי ודאות וגם בשחרור, גם בגמירה משותפת או באחת אישית. כולנו רוצים תשובות אבל מפחדים מהחיפוש, גם אני פחדתי ואולי ברגעים של בכי ועצב משתק אני מפחדת עדיין, אבל בהתמסרות לחקירה הפנימית שלי טעמתי את חדוות החיפוש והתרגשתי עד דמעות מההפתעות בתהליך של הגילוי, גם אם אלה תחילה היו קשות לעיכול.


בארבע וחצי לפנות בוקר כבר סיימתי את העונה הראשונה. כיביתי את הטלויזיה והתרוממתי ממשכבי על הספה, קיפלתי את שמיכת הפליז הסגולה, עישנתי שאכטה אחת אחרונה ורוקנתי את המאפרה בשקית הזבל. התמקמתי במרכזה של המיטה הזוגית הרחבה במיוחד וחייכתי לעצמי. הרגשתי קלילות שלא הרגשתי מזה זמן ורוגע שונה ואחר. הלמידה שלי של חופש היא רב מימדית ועמוקה, ולובשת צורות שונות בהתאם לתקופה בחיי ובמתאם למי שאני באותה העת. התכרבלתי בתוך שתי השמיכות ונרדמתי.




294 views0 comments