• נעמה כהן

בסוף אני גומרת עם עצמי

Updated: Jul 15

חומו של הקיץ הישראלי מושך אותי אל תוך המקלחת בשעות הקטנות של הלילה. המים החמימים הזורמים על גופי והמלטפים את איבריי, נוסכים בי רוגע מאין כמוהו. לילה אחד, בעודי צוחקת אל תוך החלל אפוף האדים, הרצתי תמונות סקסיות בראשי. וממש כמו בתסריט כתוב היטב, הסצנות עלו אחת אחרי השנייה זורמות והרמוניות; היד שלו עליי, הישבן שלי צמוד לאיברו הזקור, השפתיים שלו על צווארי, השפתיים שלי פולטות אנחה.


הלילות הארוכים מרגישים אחרת.

לאבי (lovey) אמר לי שאני חווה את הכל במקביל, שכל תחושה מקבלת את המקום שלה ודבר לא בא על חשבון דבר אחר. הערכתי את השיקוף הזה, ואפילו הייתי צריכה אותו ברגע המדויק ההוא. אני אוהבת את לאבי, הוא משמח לי את הלב, והוא צודק; היכולת שלי לחוות דברים במקביל ועד הסוף היא נוכחת ומוכחת, כמו גם הכנות הפנימית שלי.


זו לא הייתה הפעם הראשונה שאוננתי במקלחת של הבית הזה. לאורך הזמן וברגעים מסוימים המקלחון היה המרחב השקט היחידי שלי, בו יכולתי לפרוק ולהתפרק, בין אם בדמעות או בליבידו. פעמים רבות הגמירות היו שקטות ומוצנעות. היא ישבה בסלון ואני הפלגתי עם עצמי.


המרחב המיני בינינו היה מאתגר ואחר מכל מה שחוויתי, בעיקר כי גיליתי בעצמי רבדים שלא התנסיתי בהם קודם לכן. הזוגיות הרב מימדית שלנו הביאה עימה עומק בו התחברנו האחת לשנייה וגם כל אחת לעצמה. לפעמים דברים פשוט מסתיימים, בלי דרמה או טרגדיה. לפעמים גם הסוף- פשוט.


אני חושבת שלאונן ולספר לבת זוג שלך על הגמירה המעולה שחווית, יכול להיות מחרמן מאוד ואפילו להוביל לסקס מלא ותשוקתי. אך זה לא היה המצב, אני לא רציתי שהיא תשמע ולא רציתי לספר. בתקופה שקדמה לפרידה, הגמירות שלי היו עצמאיות ושטחיות, האוננות לא תמיד הייתה תוצר של חרמנות אמיתית, לרגעים היא הייתה אקט של היזכרות.


הרוח הנכנסת דרך החלון, מלטפת את עורי החשוף. אני עוצמת עיניים ומרגישה את החלל הפנימי שלי מתרחב. אני מעבירה עוד עמוד בספר המתאר מסע של איש אחד במרחבים גיאוגרפים שונים. בין כל תיאורי המקומות שעבר בהם והא.נשים שפגש, אני תהיתי בעיקר על הסובב אינטימיות. יש אנשים שיכולים לצלוח את הכינרת בשחייה אבל לא להתמסר לאישה, ויש כאלה הדוברים כמה שפות אבל לא מסוגלים לומר את האמת הפנימית שלהם באף אחת מהן.

מערכת היחסים שלנו הייתה משהו אחר ושונה, קודם כי אני הייתי אחרת ושונה. אני שלמה עם הזוגיות הזו, על כל החוויות, המילים, האירועים הגדולים והקטנים. אני מעריכה אותה ובעיקר את הקשר אשר נרקם בינינו, ואת המרחב אשר אפשר לי לחוות ולהביא את עצמי לידי ביטוי מלא.


פרידות הן לא דבר נעים. הן יכולות לעבור בנעימות יחסית, אך רובן ככולן לא נעימות באמת. ובעולם אשר מורגל לחלוקות דיכוטומיות, אנשים אוהבים להיצמד לקורבן או לפחות לדמות שהם מקטלגים כקורבן. אני מניחה שפשוט יותר לתמוך בכאב מוחצן מאשר בכאב מנוסח ומנומק. מצאתי את עצמי אומרת לאנשים שהעובדה שאני מנוסחת מאוד ויודעת לבטא ברהיטות את התחושות שלי, לא מבטלת את הכאב והעצב אשר טיילו בתוכי ואת האובדן שאני חווה.


לרגע, מצאתי גם את עצמי נשאבת לדיכוטומיות של "תוקפת- נתקפת", "פוגעת- נפגעת". הודעות ומניפולציות רגשיות אשר קישטו את הרגעים הראשונים של העיכול, ביססו בתוכי את החוויה הזו אף יותר. זה נעים להיות רגישה לאנשים בסביבתך, לראות אותם וביחד ליצור מרחב מאפשר. זה קצת פחות נעים שהרגישות הזו מכתיבה פעולות הבאות על חשבוננו, על חשבון הרווחה הפנימית שלנו.


ערמת הבגדים על המיטה מצחיקה אותי. העובדה שאינני ממהרת לקפל ולארגן אותה, בכלל מעלה חיוך על פניי. אני מבלה שעות בקריאה, בשמיעת מוזיקה, בשיחות עם מי שמתחשק לי ברגע ספציפי. באחת, הבית חזר להיות רק שלי. שואלים אותי אם קשה לי להסתובב בין ארבעת הקירות שהיו שלי בהתחלה, ואז הפכו ל"שלנו" ועכשיו הם שוב רק שלי. לא קשה לי, אני לא מרגישה שאני מתהלכת במוזיאון המנציח את הזוגיות, ואת ההליכה במורד שביל הזיכרונות אני עושה בראש ובלב, ולעיתים גם בבטן.


אני מניחה שלפעמים דברים פשוט מסתיימים, ואנחנו מחפשות את כל הדרכים לעשות רציונליזציה לכאב או לסיום, אבל זה פשוט מה שזה. יש כאב ויש אבל ויש תחושת אובדן, אך לצידם מתקיימת ידיעה, מעין תחושה פנימית אמיתית, שזה בסדר שככה האגדה הזו הגיעה אל סופה.


קיררתי את טמפרטורת המים והצמדתי את הזרם אל בין רגליי, הרגשתי איך אט, אט כל גופי מתמסר אל תוך ההנאה אשר התפשטה עליו. נצמדתי עם גבי אל החרסינה, נפתחת אל העונג, למשחקי הקור-חום, ונשימותיי הפכו עמוקות יותר ויותר. כשגמרתי, צחוק התערבב בגניחות הרמות, ורעד עבר ברגליי.






0 views0 comments