• נעמה כהן

בינג' געגועים

אני אוהבת את הבית שלנו, אהבתי אותו כשהוא עוד היה רק דירה והיא הייתה רק שלי. כאשר אני והאישה עם הבנדנה עברנו לגור יחד, היא הפכה את הדירה לבית. לאחרונה הערבים מתארכים, האוטומציה של נטפליקס מצמצמת לך את אפשרות הבחירה וכך פרק ועוד פרק רצים באופן אוטומטי על המרקע. ברוב הזמן אני לא באמת מרוכזת בדמויות שעל המסך, אלא עם הטלפון או עם מחשבות בנדידה.

תמונה: מוריה פרץ דהאן

אני מצליחה להירדם בקלות, אולי כי בדמדומים אני זו אשר מנהלת את התמונות העולות בזו אחר זו. אני מספרת לעצמי סיפור ורואה את הדירה ההיא בעיר האירופאית ואת כל האנשים שאני פוגשת. אני מדמיינת שיחות ושמלות נשפכות וכך צוללת לתוך שינה רגועה יחסית. אך בבוקר, כל המחשבות החשוכות מגיעות ונדחסות בזו אחר זו, כמו תל אביביים בתור בבית הקפה השכונתי.


בחודש האחרון נפגשתי עם עצמי ברגעים של ייאוש. אני מרגישה שאני עומדת על צוק. אני יודעת שכאשר אקפוץ אעוף גבוה למעלה, אך הרגליים שלי עדיין נערכות לצניחה חדה ודרמטית. הנתונים המספריים משחקים תפקיד, שיחות עם הבנקאית הפכו תכופות. בבקרים אני רואה אקסל, לא מאורגן מידי, לא מסתכם כפי שהייתי רוצה. אני לא ממש טובה באקסל, אני יכולה להיות.


בחודש האחרון נפגשתי עם עצמי ברגעים של ייאוש. אני יודעת שאני לא לבד כי יש קבוצת וואטסאפ משפחתית וקבוצת חברים יומיומית, ויש בת זוג להתעורר לצידה. אני לא מפחדת מהלבד כי במחשבות האלה שלי על דירה, רחוב וקפה, אני לבד וטוב לי. אני לבד ואני איתי. אני איתי ואני מלאה, לפעמים אפילו רגועה יותר.


חלוק המשי שלי אינו מרגיש אותו הדבר, לא על הגוף ולא בתחושה. כאשר קניתי אותו הרגשתי פאם פאטאל מעודנת וסקסית. אני לא לובשת אותו בתדירות גבוהה כמו פעם. הרגעים בהם אני מוציאה אותו מהארון אלו רגעים בהם אני רוצה להיזכר באישה ההיא שהעבירה שעות על החלון, קראה ספרי שירה ונתנה לפלייליסט שלה לרוץ ברקע.


אני מתגעגעת אליה, בעיקר ברגעים שאני תופסת את עצמי גוללת בפיד של האינסטגרם דקות ארוכות ומתארכות. פעם הייתי יותר רומנטית והרומנטיקה הזו הייתה שלמה והרמונית בעיקר עם עצמי. אני לא לבד.


מונוטוניות מפחידה אותי, פעם אחת בגלל השעמום ופעם שנייה בגלל ההרגל. אפשר להתרגל לימים ארוכים שאין בהם תוצרים כמותיים. בבית הקפה השכונתי יש תמהיל אוכלוסייתי שלא בהכרח נוסך בי השראה, אני פשוט נהנת מהשקט, מהניתוק ומהקפה, והאתגר הגדול ביותר הוא למצוא שקע זמין. סוללת מחשב החיק שלי לא מחזיקה מעמד יותר מחצי שעה, אני צריכה להחליף אותה אני יודעת, זה נמצא ברשימת המשימות שלי. לפעמים קשה לי להיות רק בתנועה פנימה, פעם גם אהבתי לערוך רשימות.


גופי מרגיש יותר כבד ופחות גמיש, החום משפיע על התנועה ואני לא סובלת מזגנים. זהו מקום שנראה אותו הדבר אבל בכל יום מרגיש קצת אחרת, התזוזה איטית וכבדה וכמעט לא מורגשת. הוא אמר ש-"לפעמים פשוט רוצים לשחרר ולעוף", אני מסכימה, אבל לאחרונה מרגיש לי שאני הולכת על מסלול המראה אשר ממוקם באמצע מרחב פתוח ומסביבו אין דבר פרט להרים בגוונים של חום. והנה אני מתהלכת במרכזו ומידי פעם מביטה לאחור. אני איטית מבדרך כלל ומרגישה כיצד בכל צעד הרגל מתרוממת ויורדת אל עבר הקרקע, וכף רגלי אוחזת את האדמה.


עונה ארבע קו עלילה רופס, דמויות מעצבנות בעיקר ואפס וירטואוזיות. אני לא בורחת, גם כאשר אני כותבת מילים נוטפות סקס ליוזר באינסטגרם, אני לא בורחת. המציאות שלי כפי שהיא עושה לי שקט. כאשר אני חלשה ועצובה היא המקום בו אני רוצה להיות, שם טוב ונעים לי. אך הצדדים הנועזים שבי מבקשים לשנות כיוון, והצדדים הצבעוניים שבי מבקשים ביטוי. אני לא בורחת למרות שיש רגעים שהייתי רוצה, אבל בריחה מפחידה אותי הרבה יותר מהתמודדות.


הערבים מתארכים, אני נכנסת למיטה בשעות הקטנות של הלילה ומבקשת לכוון שעון מעורר אפילו שאין בו באמת צריך. אני נרדמת בקלות יחסית, מדמיינת חלוקי משי צבעוניים וכוסות קפה, ארוחות פשוטות של לחם, גבינות ונקניקים ומוזיקה קלאסית. בבוקר, אתעורר לפני הנודניק שינדנד ומחשבות אשר לוקחות אותי לקצה הכאב ייערמו באחת, אני אסתובב על צד אחד ואז לשני, אקום מהמיטה, אעשה פיפי ואמשיך לצעוד.



115 views0 comments