הדלקתי סיגריה ראשונה במרפסת והבטתי פנימה אל מה שיהיה בייתי בשבועיים הקרובים. הדירה שלי בליסבון גדולה מידי לאדם אחד, אפילו לרחבת כתפיים כמוני. הסתכלתי עליה, בחנתי את חדרי השינה, את הסלון, את המסדרון הארוך והצר. את השאכטה אחרונה נשפתי ממני באיטיות, חושבת על נסיעותיי הקודמות, על תחושות הנינוחות והביטחון אשר עטפו אותי ועל ההתרגשות שאחזה בי בימים טרם ההגעה לטרמינל 3. טרייסי צ'פמן שרה על מכונית מהירה ואני מתפכחת למציאות בה אני נמצאת בדירה, בשכונה הכי רועשת בליסבון ואני לבד, טובעת בשקט שהוא רחוק מלהיות מרגיע.
לא התרגשתי לקראת הנסיעה הזו, בשונה מגיחותיי הקודמות יש לי ציפיות גדולות ממנה, ציפיות מעצמי. זהו אינו פסק זמן מהחיים, זוהי אינה נסיעת השראה רגילה, הגעתי לכאן לנסח את הפרק הבא בחיי, להביא לכדי מילים ומשימות את התמונות אשר בניתי בחודשים האחרונים בראשי.
תחושת הכבדות לא עזבה אותי גם אחרי סיבוב ברחוב וגם לא אחרי כוס הוויסקי סאוור ששתיתי בבר פה ליד. ארבע קומות אחרי ודלת פתוחה אחת, מצאתי את עצמי נאבקת במפתח שנתקע וסירב לצאת. התיישבתי על הספה, בוהה ותוהה למה לעזאזל זה קורה לי. כשאמרתי לו שזה בגללי, בגלל האנרגיות התקועות שלי הוא צחק, אבל אני לא צחקתי; הנה לפניי ביטוי פיזי למה שאני מרגישה.
מוד של טיל מונחה מטרה עם תלתלים סוררים, מעלה אצלי את רף הציפיות ואת חרדת הביצוע. למען האמת, הפעם זה תקף אותי לא מוכנה, חשבתי שכבר התגברתי על העניין הזה. שדים ישנים החלו מהלכים סביבי והקול הקטן, זה אשר מטיל ספק בהכל, החל להתגבר. מפעם לפעם, אני מקבלת תזכורת שיש מספר מקצים בכל שיעור. אני מפחדת לפעמים, יותר משאני מוכנה להודות, ועל אף שאני מסרבת להיכנע לפחד ומבקשת ללכת איתו יד ביד, לצחוק איתו ועליו, ישנם רגעים בהם הוא משאיר אותי קפואה ומסוייגת.
בלילה במיטה החלטתי ללכת איתו עד הסוף ונתתי לו את כל המקום, אמרתי בקול שאני מפחדת שאחטא למטרה לשמה הגעתי לכאן, שאחזור לארץ ואתהה- מה לעזאזל זה היה, אמרתי שאני מפחדת שזה לא יהיה טוב, שזה לא יהיה מספיק, שלא אסמן אף לא וי אחד מזדיין בצ'ק ליסט שלי, אמרתי שאני מפחדת לענות לאנשים שיישאלו אותי- "נו, עשית מה שרצית? יש תוצרים?", אמרתי שאני מפחדת לענות לעצמי על אותה השאלה.
הסתובבתי מצד לצד, ימין ושמאל, נשכבתי על הבטן, על הגב, עם השמיכה בין הרגליים או רגליים על השמיכה, נתתי לכל התזזתיות הזו מקום, אפשרתי לעצמי להיות רגע אחד בתוך הכאוס המחשבתי הזה מבלי לתת קונטרה אחרת, הבאתי את עצמי לקצה גבול ההתשה ונרדמתי.
בבוקר ניגשתי למחברת ותלשתי את הדף עליו נכתבה רשימת המשימות שלי, עת קרעתי אותו לחתיכות ניתקתי מעצמי, בזה אחר זה, את הפחדים, את החששות, את תחושת חוסר היכולת. ברגעים האלה, בהם אני מתמסרת לפחד , אני שוכחת שלכל חוויה שבחרתי לעצמי יש זכות קיום ותנועה טבעית וגמישה, אני שוכחת שהחיים אינם לינארים, אני שוכחת שלפעמים אנחנו מחפשים אתונות ומוצאים מלוכה.
את הקפה השני שתיתי מול הנוף הפתוח, השמש ליטפה את פניי עת נשמתי את האוויר הקר לתוכי ופיניתי מקום. לשיחות ישנות לוקח זמן להתנקות מאיתנו, הן מתקשות לשחרר ומבקשות להיאחז עד כמה שניתן, אבל אני כבר יודעת אחרת על עצמי, אני כבר מכירה שיחה חדשה, כל שהייתי צריכה הוא להיזכר.
Commentaires