top of page
  • נעמה כהן

חתולים והזיות באיסטנבול

Updated: Dec 18, 2022

באופן כללי אני לא אדם חולה, ביום יום רוב הדברים פוסחים מעליי. אבל כאשר אני חולה זה לעולם לא רק פיזי, זה תמיד מגיע כדי לעזור לי להתכנס או לנוח או לתרגל משהו שאני מפחדת לחוות.

לפני הנסיעה לאיסטנבול סקרתי את כל מה שיכול להיות מאתגר עבורי במהלך שהייתי. אחד מהאתגרים שנרשמו היה מזג האוויר. טורקיה אומנם שכנה קרובה אך החורף פה משמעותית יותר קר מבישראל, אם בכלל אפשר לקרוא לו חורף. אז נערכתי עם ביגוד מתאים וצרכתי קינמון כדי להגביר את החום הפנימי ולהכין את גופי לקראת טמפרטורות שהוא לא רגיל אליהן.


שאלתי אם השכונה היא מרחב בטוח לנשים וגם מה העניין עם החתולים. אני הרי מפחדת מחתולים בעקביות כבר שלושים ושמונה שנה ובפירוט על דירת האייר ביאנבי היה כתוב משהו על חתול שנמצא בבניין.


אני לא יודעת למה אני מפחדת מחתולים, אני לא זוכרת אירוע דרמטי שקרה בינינו או מופע אימים ספציפי, ועדיין זה הפחד העתיק ביותר שאני מכירה אצלי.


בטיסה לכאן הרגשתי שאני חוזרת הבייתה. הקריאה הפנימית להגיע דווקא לאיסטנבול ודווקא לשכונה הזו הייתה מדויקת מאין כמוה. היה זה קול צלול וברור שייצר תחושת חמימות אשר עטפה את כולי. ביום בו הגעתי ירד מבול ואני שמחתי, גשם בתחושתי הוא תמיד סימן טוב.


מזג האוויר החורפי מרגש אותי; המפגש של שמיים אפורים עם צמחייה צבעונית, בתי הקפה האינטימיים בהם אפשר לשבת שעות עם ספר, קישוטי חג המולד המופיעים יותר ויותר בחלונות ותה טורקי חם שטעמו מחזיר אותי בכלל לבית אחר.


הטמפו של השכונה בה אני מתגוררת רגוע ומחבק. אין תחושת דוחק ודחיסות, לא של אנשים ולא של אנרגיה, הכל נע בקצב נעים וכל שנותר הוא להתמסר ולאפשר לדברים להגיע בזמנם.

בימים הראשונים התנהגתי כאישה מאוהבת שלא רואה ולא חושבת על כלום פרט על המאהבת היפיפייה שלה. כל הליכה הייתה מוכת קסם, כל ביס היה חלומי, כל שיר אשר התנגן ברקע היה מדויק להפליא.


פאשה החתול ואני התחלנו בפלירטוט עדין ואיטי; הוא אוהב בני אדם ואני לא קפצתי בצרחות חסרות פאסון כשהוא התקרב אליי. בעל בית הקפה לקח אותו כדי שארגיש בנוח, אני אמרתי שזה בסדר ושאני רוצה להתמודד.

לאט, לאט פאשה התקרב ואני קירבתי יד מפוחדת וליטפתי אותו. איזה רגע מכונן זה היה- אישה בת שלושים ושמונה בפעם הראשונה נוגעת בחתול. כמה דקות אחר כך הוא עשה סימנים של "קחי אותי אלייך" ועוד לפני שעשיתי איתו את שיחת "יחסינו לאן" הוא כבר קפץ והתיישב עליי.

בבחירה לטייל לבד את מסכימה לשהות במרחבים של פגיעות וחוסר וודאות, אין לדעת מה יעלה בכל אותן שעות בהן את מבלה בעיקר עם עצמך. והנה, שבועיים לתוך המסע מחשבות מעכבות החלו להטריד את מנוחתי. מחשבות מעצבנות על הכנסות ועל מגורים, על האם אני רוצה להישאר פה או לא לחזור לארץ (ואלו שתי בחירות שונות מאוד), מחשבות על כסף ועל מימוש, מחשבות על מילים שכולם מצפים שאכתוב ואני לא כותבת, בינתיים.

ברגעים של הסללום המחשבתי הזה אני נוטה לשכוח את כל מה שהמציאות מציבה בפניי הלכה למעשה. אני שוכחת את שיחות העומק עם האנשים שאני מכירה בדרך ואת האופן בו אני נוגעת בכל אחת ואחד. אני שוכחת שיש לי תמיכה חסרת תנאים מהמשפחה שלי, אני שוכחת שאני כאן בעיקר כדי לחוות את עצמי.


אני לא אוהבת להיות חולה אבל החולי שלי הוא לא רק פיזי, הוא מגיע כאשר אני נדרשת לעצור ולהתכנס וגם כדי לעזור לגוף שלי להתחזק ולהתחסן. עם ההתעוררות הרגשתי שאני לקראת יום מאתגר פיזית ונפשית. איזו באסה חשבתי לעצמי, דווקא ביום בו רציתי לקחת את המחשב, לשבת בבית קפה, לחפש פרויקטים או לכתוב משהו זה קורה. נכנסתי להתקלח אך זו לא שיפרה את ההרגשה. מצומררת ורועדת התמקמתי על הספה, מתחילה להבין את הסיבות ומתמסרת בכל פעם קצת.


פאשה החתול ישב עלי דקות ארוכות במהלכן אני הייתי בהלם שזה בכלל קורה והוא הרגיש לגמרי בבית. ליטפתי אותו והתלהבתי מעצמי, ליטפתי אותו וצילמתי אותנו, ליטפתי אותו ושלחתי תמונות לכל האנשים מוכי התדהמה שלא חשבו שאי פעם שייזכו לראות את המיראז' הזה. גם אני לא חשבתי.


המצב הבריאותי שלי החמיר ככל שהשעות עברו. החום טיפס ועלה, המפרקים כאבו, צמרמורות החלו מורגשות תדיר לצד בחילות, העיניים הבריקו ותחושת אי-נוחות אחת גדולה עטפה את כולי. אני יודעת להתמודד לבד עם הכל, אני מכירה ומוקירה את הלבד אבל לפעמים אני רוצה ביחד. ולכן, כשאוזגה בעלת הדירה כתבה לי מה שלומי ואם יש משהו שאני צריכה, כתבתי לה בדיוק מה אני רוצה ושמחתי מאוד כשהיא הופיעה על סף דלתי עם מים, דבש, ג'ינג'ר ולימון.


רחובות מרוצפים אבנים, בניינים צבעוניים וכמעט מכל מקום אפשר לראות את הים, השעה היפה ביותר היא שעת השקיעה ובמיוחד אם זו מלווה בקולות השחפים החגים בשמי השכונה. קר מאוד אבל אין דבר רומנטי יותר מגרדרובת חורף.

בתוך חדר השינה בדירה שלי באיסטנבול שכבתי על המיטה בקושי רב, כואבת בקול ולא מתנגדת. החדר החשוך העצים את תחושת הבדידות שהגוף החלש לא יכול היה להחזיק ולו לרגע. ביקשתי מאוזגה נורופן, אותו כדור שהיא הציעה לי כמה שעות לפני ואני התנגדתי כי אני "לא לוקחת כדורים". זה נכון, אני לא. אבל אם יש משהו שאני מעדיפה יותר מהכותרת הזו, זה את הגמישות וכמובן- לא לסבול.


עברתי לסלון, משום מה שם הרגיש פחות בודד. כשפעמון הדלת צלצל מלי, בן הזוג של אוזגה, עמד בפתח ודרך מבטו יכולתי לאבחן את מצבי- רע מאוד.


לטייל לבד במדינות זרות זו אחת האהבות הגדולות שלי, אני חווה עוצמות רבות ובעיקר את העוצמה הזו שנקראת "נעמה". יכולת החיברות שלי באה לביטוי בכמה שפות ואינה תלויה במרחבים הגיאוגרפים. בלילה בו יצאתי לשתות בירה עם עצמי הכרתי בחור שהגיע לשתות אחת עם עצמו, ויחד בילינו כמה שעות שהיו מעניינות ומצחיקות אולי אפילו אינטימיות, את הנשיקה למשל, פחות אהבתי.


מלי ערבב אבקה לבנה בתוך ספל עם מים חמים וביקש שאשתה לאט לאט את הכל. הוא אמר שזו תמיסה שחברה שלהם מרוסיה הביאה איתה ושזה יעזור לי להזיע את החום החוצה. ללמוד לקבל עזרה היה אחד מהשיעורים המרכזיים שלי בחיים כזה שהתעכבתי עליו ואותגרתי במסגרתו. כאשר מלי חייך אליי ואמר שהוא לא רוצה לראות אותי חולה והם מחכים שאגיע לקפה למחרת בבוקר, הרגשתי שאני לא לבד.


כאשר פאשה מיצה את הליטופים הוא פשוט זינק והלך, מותיר אותי מחויכת מבלי לדעת אפילו למה. פחדים נצרבים אצלנו והופכים להיות משהו שאנחנו מכירים אבל לא משהו שאנחנו יודעים. בשביל לדעת צריך לחקור ולהבין, ואז גם להתנסות ולהתמודד.


פתחתי את עיניי, מתעוררת ממה שהיה יותר קרוב לעילפון ופחות לשינה, העברתי כף יד עייפה על הבטן ואז על הגב התחתון, אגלי זיעה ירדו במורד קימורי גופי. עורי היה רטוב מאוד, כאילו שהיתי שעה ארוכה בתוך סאונה חמה במיוחד. הרגשתי שפילטר הדמדומים אשר אפף אותי במהלך כל היום, התפוגג.


לפתע שוב נשמע צלצול פעמון, השעה הייתה אחת עשרה בלילה ואוזגה ומלי עמדו בכניסה. עת עמדתי תחת זרם המים החמים שוטפת מעליי את הזיעה ואת הפחד, הם ניקו את הסלון, החליפו את המצעים, חתכו לי תפוזים בשביל ויטמין סי, וחיכו לי. ישבנו יחד על הספה, אני שמרגישה יותר כמו עצמי והם ששמחו לראות שהצבע החל עושה דרכו חזרה אל פניי.


המדריכה שלי לפילאטיס צחקה כשהיא סיפרה לי שהכינוי של השכונה kadikoy בה אני מתגוררת הוא catkoy שזה כפר החתולים. הסתכלתי עליה עם רגליי בתוך הרצועות, חתול מסתובב חופשי בחלל וצחקתי ביחד איתה.

136 views3 comments
bottom of page