אינטימיות במרחבים פתוחים

מה בין מפגש סקסי נוטף ליבידו לשיחה כואבת עם אמא

הוא השכיב אותי על הספה ונשכב מעליי. אני אוהבת להרגיש את כובד הגוף שלו על שלי. מוצנעים התחברו, בטן נצמדה אל בטן, שפתיים התמלאו בלשונות וסכר נפרץ בין רגליי. בערב ההוא בין תנוחה אחת לאחרת, בין הספה, לכורסא, למיטה, הרגשתי את האנרגיות של שנינו, עגולות ומרוככות, גולשות על אותו התדר. במפגש הזה הרגשתי לראשונה שהוא-"הלוגי", נמשך אליי. לא אל הדמות שלי הקיימת בראשו, לא אל בובת המין האנושית והזמינה אלא אליי- אל נעמה.

בבית קרקע בן שתי קומות ניהלו שתי נשים שיחה בטונים משתנים. אמא אמרה שהיא מתקשה להתגאות בי ושהיא כבר רוצה שאהיה במקום שלי, והמקום הזה כל כך פשטני ומצומצם בעיניי-זוגיות, עבודה, דירה עם חוזה רב שנתי. בתוך חילופי הדברים הרגשתי שאני עוברת בין הדמויות; בין נעמה בת השלושים ותשע שמבינה, לנעמה המטפלת שמזהה לבין נעמה בת השמונה שליבה נשבר, שוב, ושבטוחה שאפשר לאהוב אותה רק במרחבים סטריליים ומקובלים על הכלל. אבל אני יוצאת מן הכלל.

בלילה ההוא הרגשתי שאני נמשכת אליו באמת. לא אל התיוג שעשיתי לו, לא מתוך הסיטואציה הכללית שחירמנה אותי עוד לפני שנגע בי, אלא אליו כפי שהוא.

בבמות של האנשים הסובבים אותי לא פעם אני מרגישה כמו פרוג'קטור שנדלק ומאיר על החלקים החשוכים. לפעמים זה מעורר בי תחושת עליונות, לפעמים זה מכביד עליי, לפעמים זה מעצם היותי ולפעמים זה פשוט מה שזה. בעולם בו מלמדים אותנו על חובת ההוכחה ומצמידים צ'ק ליסט נוקשה לטובת העניין אני לא תמיד מרגישה רלוונטית, אני גם לא תמיד מרגישה אהובה.

בערב לפני שנפגשנו הייתי לבד. חלוק המשי עטף בעדינות משוחררת את גופי והמוזיקה התאימה את עצמה להלכי רוחי המשתנים. רקדתי ושרתי, צחקתי וניהלתי בראשי שיחות עם כמה אנשים שהיה לי מה להגיד להם. אכלתי טוסט שנצרב על מחבת. בין הקירות, אשר ברוב הזמן מרגישים לי מצומצמים, חוויתי התרחבות ועומק ועשיתי אהבה עם נעמה שאני נמשכת אליה מאוד.

אמא שלי דואגת לי. ועל אף שאני מבינה את הדאגה שלה היא לא מנחמת אותי אלא מייצרת אצלי חוסר אמון. לכי תסבירי לה שאני יודעת שאני בדיוק במקום בו אני אמורה להיות. האמת היא שלאורך השנים ניסיתי להסביר אבל מתחדדת בי התחושה שלא משנה מה אגיד היא לא תבין, כי היא מחפשת קבלות מקובלות ואני במקומי הנוכחי דווקא לא. אני מדמיינת את הדירה שלי בה בכל פינה יהיו מונחים ספרים, כאלה שכבר קראתי, כאלה שאני מתכננת לקרוא וכאלה שכייף לי לדעת שהם שם. אבל זה לא מה שמגדיר אותי, זה לא המושלם, זה גם לא באמת היעד, זו בסך הכל תפאורה נוחה.

אנשים מנסים למקם אותי ולא ממש מצליח להם. חבל על הניסיון אני אומרת, שהרי לא ניתן להתביית על בת אדם בתנועה. זה לא אומר שהיא לא עם הרגליים על הקרקע, זה גם לא אומר שאין לה בית. הו הבית הכה מדובר הוא בכלל בתוכי. בערב ההוא גם הנשיקות הרגישו אחרת.

תשוקה היא כוח המניע אותי, היא המלבה את הרצונות והמניעה את היצירה. אני לא יכולה לזייף תשוקה ואני לא יכולה לעשות דברים בשם משהו שלא מהדהד איתי. אני גם לא רוצה. ישנם את אנשי התפעול וישנם את אנשי הבחירה, ואני בוחרת. (ואתם?)

בין לבין התקיימו שיחות גבוהות ונשאלו שאלות אישיות עת רוח ועשן סמיך ליטפו איברים חשופים. אני והוא מדברים על אותו הדבר רק מזוויות שונות-הוא מסתכל מבחוץ פנימה ואני מדברת מבפנים החוצה. שנינו מסכימים שהאנושות נמצאת בסטייה אבל אני אומרת שיש גרעין של אור והוא רק מחכה לזמן שייגמר ושהכל ייכחד "כי אין מנוס, כי הכל פה חרא" והכל משפיע וקובע עלינו. אני מאמינה שכל עוד אדם עושה את העבודה בינו לבינו ומתפתח הוא מייצר אדוות, ואלה יוצרות מגמה רחבה של השפעה ושינוי. והוא, מעוטר בחיוך ציני ובעיניים בורקות, שואל אם אני "באמת באמת" חושבת שזה יעזור. הוא מאפס למאה ואני בין אפס למאה.

התשובה, אגב, היא כן. אני באמת באמת מאמינה.

אני לא יכולה לזייף תשוקה. אני כן יכולה לשהות במרחב בו היא לא מורגשת כמשהו מוכר ולאפשר לרגע הזה להתקיים מתוך סקרנות. עכשיו שאני חושבת על זה- סקרנות היא עוד תצורה של תשוקה.

בבית בן שתי הקומות שתי הנשים שוחחו ליד עוד אנשים. כנראה שהן הרגישו נוח, כנראה שהיא הרגישה ביטחון ולי אין באמת מה להסתיר. בעבר השיחות האלה היו מערערות אותי והפעולה האוטומטית שלי הייתה לעלות על הנתיב המהיר שיוביל אותי, לאן שזה לא יהיה, העיקר שאמצא חן בעיניה. הפעם זה לא קרה. בחיי כבר ניסיתי להסביר אולי אפילו להצטדק, לא רק מולה, אבל אין בי רצון כזה יותר. אני מי שאני, אני יודעת, גם כאשר אני מניחה ראש על ברכיו של סבי ובוכה בזמן שהוא מלטף את שערי ומנחם אותי. בערב ההוא ובפעם הראשונה הרגשתי ששנינו נוכחים ברגע ובמה שקורה בכאן ועכשיו. עירומים לגמרי וחשופים למחצה התנועענו במרחב. מערות האף נפתחו וכך גם שערי הכניסה אל תוך גופי, ומתוך ההתמסרות גנחתי את שמו של "הלוגי" בקול שהתלהט בין רגליי מילא את חלל בטני ויצא החוצה מבין שפתיי בעונג.

תשוקה היא כוח מניע

ואני מאמינה בתנועה

ואני נעה במקומי.