• נעמה כהן

אז מה עכשיו?

אני חושבת שהוא התחיל איתי, אני לא בטוחה. אני לא ממש שמה לב לסימנים האמת, הפעם האחרונה בה נהניתי ממשחקי פלירטוט הייתה לפני שלוש שנים.


יש בי משהו אשר מכור לאהבה ומשהו אשר נרתע ממנה. הלב שלי נשבר לפני כמה חודשים עת הבנתי שהפערים אשר נוצרו ביני לבינה ככל הנראה לא יצטמצמו יותר. זה ביאס אותי מאוד, זה ביאס אותי כי הנה שוב, במעין כרוניקה לא מענגת, ברגע שבו בחרתי להניח את ראשי וליהנות ממחשבות על עתיד זוגי ומלוקק, המציאות החליטה על צונאמי ששטף את הכל ובעיקר את הביטחון האישי שלי באהבה.


כשהלב נשבר הוא זוכר, הוא זוכר והוא מבקש לעצמו משנה זהירות, הוא זוכר כדי לא להרגיש את הלבה הרותחת נשפכת עליו שוב. הוא זוכר והוא עוצר, הוא זוכר ומתחיל לבלבל את העובדות ולקשקש על קירות חדריו. הלב זוכר והראש הולך אחריו. הלב יוצר מערבולות בבטן והראש ממשיג אותן לתוך מילים.


אני לא מצטיינת בפגיעות ורגישות, כלומר הן מגיעות ופוגשות בי אך אני לא מצטיינת בלחוות אותן בעיקר מתוך סלחנות ורכות, על אף שאני יכולה להעיד שניכר שיפור בתקופה האחרונה. יכולתי לזהות זאת כשישבתי בוכה באמצע ישיבת צחוקים מחוזקת בקאנביס ולא ניסיתי להסתיר זאת. יכולתי גם לזהות זאת בפעם הראשונה אחרי הפרידה שהתחשק לי לאונן וברגע בו ידי פגשה באיברי, רציתי לבכות יותר מהכל, כי בפעם האחרונה שהיא נגעה בי כבר הרגשתי משהו אחר.


תמיד מספרים לנו על כך שגברים הם ציידים ונשים הן מלקטות, אתעלם מההגדרות הסטריאוטיפיות לרגע ואומר שתמיד הייתי ציידת, תמיד סימנתי מטרה והלכתי עליה בכל הכוח ובכל האמצעים, תמיד ידעתי "שזו האישה שאני רוצה וזו האישה שאקבל".


אבל כעת שבעתי מהכיבושים, הרי שבספרי ההיסטוריה הם לא יירשמו לצד הישגיו של אלכסנדר הגדול וראשי המפוסל לא יוצג באף מוזיאון. שבעתי מכיבושים כי שבעתי מלהיות זו אשר צדה ובא לי להיות זו אשר צדים אותה. בא לי שמישהו יסמן אותי, שמישהו יגיד "אותה, אותה אני רוצה" ויהיה מוכן לעשות הרבה, לא, יהיה מוכן לעשות הכל, כדי שאהיה שלו. בעיקר שיעשה זאת מבלי לפחד, לא מהגודל שלי, לא מהרגישות שלי ולא ממה שיכול להיות בינינו.


אני יודעת שיגיע הרגע בו אבחר שוב להניח את ליבי בין שתי ידיים זרות, שאבחר לסמוך עליהן שיערסלו אותו בעדינות מופתית וינהגו בו בכבוד, באהבה וברכות. אני יודעת שאבחר לעשות זאת למרות הפחד, למרות הקולות הלוחשים "תזהרי". כי יש בי משהו שמכור לאהבה, שמאמין שיש בה כוח להעצים אותך מתוך הדיוק שלה ולכן לא בא לי לוותר עליה. לא בא לי לוותר על פרפרים, לא בא לי לוותר על אופוריה, לא בא לי לוותר על התנהגותה חסרת האחריות בימיה הראשונים.


כבר אהבתי גדול וחזק וחשבתי שלא אוכל להתעלות על העוצמות הללו שוב והן חזרו ופגשו אותי בתצורה אחרת ובדמותה של אישה אחרת. ואולי גם עכשיו? אז תתני לעצמך אני אומרת, תתני לעצמך להתאהב שוב, לבטוח שוב, לאבד את האחיזה בקרקע. מי מבטיח לך שלא תכאבי? מי מבטיח לך שלא תפגעי? אף אחד וזה בדיוק היופי בעולם הפיזי הזה בו כל חוויה מגיעה בשני קטביה, פעם את נפרדת ושוברת את הלב ופעם שוברים את ליבך.


יכול להיות שהוא פלירטט איתי, אני לא בטוחה, זה גם היה בשפה זרה ויש מצב שמשהו אבד בתרגום.

1 view