• נעמה כהן

אוכלת רגשית

"נו, מולי את לא אוכלת כשאת עצובה, אני אומרת לך", אמרה ש' בהחלטיות ואני הסתכלתי עליה בתמיהה. כשאני כואבת אני לא אוכלת, מסתבר, עד היום הייתי בטוחה שאני מאלה שאין משהו שיכול לעצור אותן מלאכול, גם לא עקירת שן בינה. כן, הבטיחו לי שאשיל איזו חמישייה אחרי העקירה כי כך בעצם קורה לכולם. ובכן, לי זה לא קרה. אני, באופן אבנורמלי, אכלתי אחרי שעתיים וחצי.


כשאני עצובה אני לא אוכלת, זה התברר לי בחודשיים האלה כשסף העצב שלי התחדש. אכילה רגשית היא שלב אחד לפני הצום המתגבר עליי כשאני מתבוססת בכאב, היא בשלב בו את מרגישה שמשהו לא בסדר, שמשהו לא מתנהל בצורה חלקה ואמיתית. קרקושי הבטן הללו הם האינטואיציה הבועטת בך מבפנים ומפצירה בך ללמוד את עצמך עכשיו ולהבין מה בדיוק עובר עלייך ושואלת מה את רואה. קרקושי הבטן הללו הם אינם רעב, הם דפיקות נמרצות על דלת המודעות.

לפני שאני שואלת את השאלות ופוקחת את העיניים אני אוכלת. אני אוכלת את הפחמימות ואין לזה שום קשר לרעב או לתחושת שובע, אני פשוט אוכלת כי יש משהו, יש חלל שנפער באיבר אחר לגמרי ואני רוצה לרפאו ולמלאו דרך הבטן.


אני קורבן של תרבות הצריכה, המלמדת אותנו שכדי להתנחם אנחנו צריכים לצרוך: "כדאי לך, זה ירפא את הכאב", תקני ותאכלי ואחר כך תרשמי לדיאטנית שתעשה לך סדר בקילוגרמים ותגיד לך שזה "נו, נו, נו" לאכול צ'יפס מוקרם בשעה 2:00 לפנות בוקר ושזה עוד יותר "נו, נו, נו" להוריד את זה עם בירה קרה.


אכילה רגשית היא לעשות אהבה עם פחמימה ולהרגיש שהיא הדבר הכי טוב שקרה לך בחיים, אבל בדיוק כמו אהבה מיד אחר כך את אוכלת סרט. מכאן, במתמטיקה פשוטה, יצא שגם אכלת פחמימה וגם אכלת את הלב שזו ארוחה די מאוזנת של פחמימות וחלבונים. מצד שני, נשארת רעבה. כי ככה זה באכילה רגשית את אוכלת כדי להדחיק, לשכוח או להרגיש טוב יותר ולבטן שלך אין בכלל עניין, זה רק את והפחמימה או הגלידה או השוקולד או ההמבורגר או הצ'יפס המוקרם.


אכילה רגשית זה השלב רגע לפני שהלב קורס מעומס העצב, שנייה לפני שהדמעות זורמות ומתמקמות לך על הלחיים ויוצרות קווי מתאר של דרכים עקלקלות. אכילה רגשית זה להתעצבן מבפנים ולאכול מבחוץ, זה להרגיש שאת בסרט שהוא לא שלך ואת לא מסוגלת להרפות ממנו, אפילו לא לרגע. אז אני אוכלת, אני פותחת את המקרר ומחפשת מושיע, אולי מלפפון חמוץ, או פרוסת לחם שיפון עם טחינה, אולי חטיף אמריקאי שמן ומפוצץ בצבעי מאכל וחומרי טעם וריח.


מכל מקום, כשאני אוכלת מתוך הרעש ולא מתוך השקט אני לא מצליחה לשבוע, כי זה לא הרעב וזו לא הבטן שביקשו את המלאווח עם הביצה והגבינה, זה הלב המרגיש שמשהו קורה ורוצה שנייה לשכוח ולהתנחם. בשלושת השבועות האחרונים אני אוכלת את המלפפון חמוץ ואת המלאווח, את הגרעינים, את המצה עם המיונז, את פרוסת לחם השיפון עם הטחינה ואני לא רעבה כלל. אני אוכלת כי חיישני המודעות שלי החלו פועלים, הסירנות הופעלו ללא הרף, אבל רציתי רגע אחד, שנייה אחת לפני רעידת האדמה, להתנחם.


כשאני עצובה אני לא אוכלת, קרקושי הבטן כבר לא מבקרים קבע בבטני, כי אני כבר יודעת, אני כבר שם, אוחזת במודעות, עומדת מתחת למשקוף, האדמה רעדה, קירות נסדקו, תמונות נפלו ואני עומדת.


0 views